מ'תורת המדינה' ל'תורת המלך': האם ישראל בדרך למונרכיה?
בעת האחרונה ניתן לחוש במדינת ישראל אי-נחת רבה מההתנהלות הדמוקרטית, או הלא-דמוקרטית מספיק. זאת, כתוצאה מחקיקתם של חוקים מסוימים והצרת חופש הביטוי. אי-נחת זו יכולה להוביל לכיוון בדק-בית שיוביל לביסוס הדמוקרטיה הישראלית, או למצער לשינוי כללי המשחק הדמוקרטיים והמרתם באחרים. בספר 'תורת המלך' (אשר פורסם לפני כשנתיים) ניכרת מגמה מלוכנית ברורה, שעל סכנותיה אנסה לעמוד.
1. 'תורת המדינה': זיקה בין היהדות לדמוקרטיה
הקמת מדינת ישראל בעידן המודרני דרשה מהיהודים דין וחשבון לגבי היחס בין יהדות לדמוקרטיה. עם-ישראל, שהורגל משחר נעוריו למשטר מלוכני (שאול, דוד, שלמה ואילך) והתנודד אלפיים שנה ללא הרגלים מדיניים של שלטון מדיני עצמי, נדרש להסביר לעצמו במאה העשרים מדוע הדרך לארגן את חייו היא במסגרת מדינה דמוקרטית ומודרנית.
אחד הנסיונות לייצר חיבור בין היהדות למדינה המתהווה היו מאמריו של הרב שלמה גורן בספר תורת המדינה. הרב גורן, שהיה הרבצ"ר הראשון והרב הראשי האשכנזי השביעי של מדינת ישראל, זיהה את הציונות והלאומיות כביטוי מהימן של ההסטוריה היהודית. ב'תורת המדינה' הרב גורן ניסה להראות כיצד צורת החשיבה וההתנהלות של המדינה הדמוקרטית המודרנית יכולה לקבל סימוכין ממקורות היהדות. אמנם הרב גורן תיאר את השלטון של ימי המשיח כמלוכני, אך העניק סמכות הלכתית חיובית ל"ממשלת הביניים" או "מדינת ביניים", שהיא השלטון הדמוקרטי בזמן הזה.
כריכת הספר 'תורת המדינה' לרב שלמה גורן
2. הסדקוּת הזיקה בין יהדות למדינה
אמנם, מאז הרב גורן נסדקה תודעת היותה של מדינת ישראל "אתחלתא דגאולה": לפי זרמי שמאל בציונות הדתית, הדבר החל לקרות בעקבות מלחמת ששת הימים. לפי זרמי ימין בציונות הדתית – בעקבות הסכמי אוסלו בשנות התשעים ותוכנית ה'התנתקות' (קיץ 2005). בשנים האחרונות, אנו עדים, בחלק מחוגי הימין, למגמה של ייאוש מעתידה של מדינה ישראל כמדינה יהודית וכמדינת היהודים, תוך טענה שאילו היו בידי הממשלה האמצעים השלטוניים הכוחניים המספיקים, או היו מוּסרות מגבלות אתיות על הפעלת הכח הצבאי (דוגמת הסיסמא 'תנו לצה"ל לנצח'), היתה מושגת הכרעה מדינית שהיתה מייתרת את הצורך לפנות את רצועת עזה. בחוגים אלה הזיקה אפוא בין המדינה לאתוס הדתי נסדקה ומאיימת להשבר.
ייאוש זה לובש בזרמים מסוימים של החברה היהודית צורה של שיח מדיני חלופי, המעמיד את דמות המלך במרכזו. אמנם המקורות ההלכתיים הקדומים דוברים ברובם את השפה המלוכנית, אך הם לא הכירו את סגולות ההכרעה הדמוקרטית. דברי הרמב"ם חוזרים ועולים בדיונים בנושא זה כביטוי חלופי לאידיאל המדיני אליו יש לשאוף: "המלך המשיח עתיד לעמוד ולהחזיר מלכות בית דוד ליושנה הממשלה הראשונה, ובונה מקדש ומקבץ נדחי ישראל" (הל' מלכים, יא, א), אולם חשוב לעמוד על השינויים הערכיים החמורים שבהם תלווה חזרה כזו של העטרה (=כתר) ליושנה.
3. 'תורת המלך': הפקעת המוסר בידי המלכות
אחד הביטויים החריפים למגמה אחרונה זו מצוי בספר תורת המלך (דיני נפשות – בין ישראל לעמים) שהתפרסם לפני כשנתיים. הספר מכיל טענות בדבר פחיתות ערך חיי הגוי לעומת חיי היהודי. צד נוסף בספר שהיחס הציבורי אליו התעמעם הוא קריאה לשיבה אל המלוכה כצורת הממשל המיטבית לעם היהודי בארצו.
הפרק השישי של הספר 'תורת המלך' עוסק בפגיעה מכוונת בחפים מפשע והוא מלמד דבר בסיסי לגבי דעת המחברים על הצורך באלימות שלטונית. המהלך של הפרק מבוסס על טענת 'קל וחומר': "נדון תחילה בכאלה שהם ודאי חפים מפשע: במה שהמלכות פוגעת באנשיה שלה" (עמ' רח). המחברים מצטטים מקורות הלכתיים המצדיקים הריגת אזרחים, למשל כאלו שאינם מוכנים להתגייס ללחימה בקרב. מכאן קצרה הדרך להתרת דמם של גויים חפים מפשע, שכן אם חיי יהודים הם למרמס בידי המלכות, מי ילין על מי הריגת לא-יהודים בידי השלטון?
התפיסה המובעת בספר תורת המלך רואה באדם יצור אלים שיש לרסנו על ידי משמעת חיצונית תקיפה ועל כן מחייבת את המלכות ליצור מורא שמאפשר לה הרג אזרחים ללא צורך. בעלי 'תורת המלך' מסיקים כי "אם מלך אינו יכול לפגוע באזרחיו למען המלחמה – כוחו מוגבל, ואין ספק שבמוקדם או במאוחר המלכות לא תחזיק מעמד כלפי הרשעים שאינם מהססים לפגוע בנפשות למען נצחונם" (עמ' רי).
4. עטרה ליושנה ואנושיות לטמיון
'תורת המלך' קורא להחיל את חוקי ההלכה על המדינה ולכונן מלוכה שלא תהא כפופה לתהליכי קבלת החלטות דמוקרטיים והומניים. שֵם הספר "תורת המלך" הוא במקרה זה גם המסר. אומנם אין כתוב בו במפורש 'עלינו לבטל את הדמוקרטיה בישראל ולהמירה במונרכיה', אולם הוא טוען את טענותיו בשפה הלכתית כביכול (כפי שהראה באריכות אריאל פינקלשטיין בחיבורו 'דרך המלך – גזענות ואפליית גויים בהלכה – אלטרנטיבה הלכתית ומטא-הלכתית לספר 'תורת המלך'), וגורס כי שינוי כזה יתן פתרון לבעיית המשילוּת של הדמוקרטיה הישראלית ויפתור את הסכסוך הישראלי-פלסטיני. הלך הרוח המלוכני לא מתמצה ב'תורת המלך'. כך כתב, למשל, הרב ישראל רוזן בעלון שבת בשבתו (פרשת מטות התשע"א): "הלזאת יקרא דמוקרטיה? …הדילמה איננה מדינה 'יהודית או דמוקרטית' אלא 'מדינה לאומית או דמוקרטית'… ואם הברירה היא בין 'מדינת הלאום' לבין 'דמוקרטית', לפי פרשנותם של השמאל הקיצוני.. אני בעד 'לאומית' לא-דמוקרטית. בפה מלא!"
המהלך המודרני של הדמוקרטיזציה בא שלוּב-ידיים עם רעיון שוויון ערך-האדם. במשטר מלוכני נפרם קישור זה וחיי האנשים שמחוץ לממלכה אינם שקולים, בהגדרה, לחיי תושביה. אלא מתוך עיון בספר מסתבר כי גם חיי האזרחים עצמם יהיו תלויים, למעשה, בשרירותה של מלכות. המחיר הקשה שנצטרך לשלם על מלוכה לא יסתכם בויתור על הדמוקרטיה וערכיה, אלא גם במערך שלם של ערכים וחזונות מוסריים שיאבדו. המרכזי שבהם הוא הסיכוי למימושו של ערך מרכזי שהיהדות המודרנית אימצה אל חיקה בטבעיות, כמי שבישרה אותו לעולם כולו קודם לכן, בספר הספרים: בריאת האדם – כל אדם – בצלם אלהים, רעיון שמשמעותו המוסרית היא שוויון ערך האדם.
לשון אחרת 
ישראל בהחלט בדרך למונרכיה. אם דן מרידור דיבר על פעולת נוער הגבעות בחטמ"ר אפרים
כ"פגיעה בממלכה", נראה שלפי הרטוריקה הממלכתית המוצהרת, אנו בהחלט בדרך לשם.
מרתק. העובדה שחיילי המילואים גירשו כעת את דב ליאור
בגלל 'תורת המלך' מעלה תקוה באשר לעתיד.
נקוה שהדמוקרטיה תשרוד.