השבוע בימים שלישי (4 בנובמבר) ורביעי (י"ב חשון) יחול יום הזכרון התשעה-עשר לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. נראה כי שירו של יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים', מיטיב לתאר את הלך הרוח הפונדמנטליסטי שבעטיו נרצח רה"מ בידי הרוצח הנתעב. מוזמנים להאזין ללחן שלי משנת 2008 לשירו של עמיחי:

אבל יש גם נקודה אחרת, חמקמקה יותר, שלא קשורה דוקא לרצח, אלא לריק הרעיוני הפוקד את העולם המערבי בעשורים האחרונים, ריק שמאופיין באנשים ש'אף פעם לא צודקים' (לריק הזה יש ביטוי ברעיונות פוסט-מודרניים מסוימים, אף שיש בפוסט-מודרנה גם כיוונים שונים לגמרי, ולא כאן המקום להאריך).

נדמה לי שצפיתי פעם בהרצאה של מיכה גודמן ביום עיון ליום השנה התשיעי לרצח רבין ז"ל, בה הוא אמר דברים ברוח זו. לצד הטענה של עמיחי מעניין אפוא להציב גם את הטענה ההפוכה: מן המקום שבו אנו אף פעם לא צודקים, עלולים לצמוח אנשים שצודקים תמיד (כיון שעמיחי הלך לעולמו, לא נוכל לבדוק את השאלה האם הוא חושב שגם בטענה זו יש צדק כלשהו..). 

דברים מעניינים מאד בהקשר זה טען פרופ' מיכאל רוזנק ז"ל בספר אותו תרגמתי בשנה שעברה (אשר יצא כעת בעריכת ד"ר אבינועם רוזנק, שגם השתתף בתרגום) בהוצאת ידיעות ספרים, עץ החיים ועץ הדעת: שיחות עם התורה (תל-אביב 2014), עמ' 185-183. מיכאל רוזנק, אחד הפילוסופים החשובים של החינוך היהודי בזמננו, עושה שימוש בטענתו של פיטר ברגר לגבי התודעה המודרנית (ולמעשה גם הפוסט-מודרנית) 'חסרת-הבית' ובטענתו של אריך פרום לגבי ה'מנוס מחופש', כמסבירים תהליכים של נסיגה אנושית אל מחוזות טוטליטריים. בהקשר של רצח רבין ז"ל, יש לומר כי גם הִשענוּת על סמכות רבנית מפוקפקת עלולה להיות מקלטו (או עלה התאנה ההלכתי) של הנבל המחפש 'תשובות מוחלטות' ו'מוכתבות' מן המוכן.

ולואי שנדע להיות תחוחים, אוהבים, אך מדי פעם – מה לעשות – גם צודקים.