על אֵלֶם ואלימות [1]

יש קשר אפשרי בין אֵלֶם, שתיקה של היעדר תקשורת, לבין אלימות. לא כל מי שאינו מרבה לדבר הוא אלים, אך מבין האלימים, נדמה כי רבים הם אלה שלא ניסו לפתור את הסכסוך בדרך השיחה. הדוגמה המפורסמת ביותר מצויה אצל קין והבל, אצלם אנו רואים שלאחר האלם – החלה האלימות: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, 8).

מה אמר קין להבל?[2] חז"ל ופרשני המקרא לדורותיהם העלו כמה וכמה אפשרויות בנוגע לתוכן שיחתם. נראה שקין רצה לדבר עם אחיו, אך מסיבה כלשהי לא התממש רצון זה ומ'רוצה אח' נהיה קין לרוצח. כפי שכתב על כך הוגה הדעות היהודי-צרפתי אנדרה נהר (Neher): "דומה הדבר כאילו חיסול הדיאלוג היה סיבת הרצח. כיון שאחים אלו, כמו הוריהם, לא היו מסוגלים לפתח שיחה, הם המציאו משהו אחר, תחליף למילה החסרה: מוות".[3] האם יתכן ששיחה הייתה יכולה למנוע את האלימות הזו?

ישראל ערב תשע"ד: הסיוט במדינת אֵלֶם

אנו עדים לאלימות הגואה ברחובות ישראל ובכבישיה. מקרים רבים של רבים קונפליקטים בין-אישיים נגמרים באלימות ורצח, כשנראה שאפשר וצריך היה למצוא פתרון בדרכי-שלום.

נדמה כי לצד שיפור החקיקה, חיזוק המשטרה, אכיפת החוק והטלת ענישה ראויה ומרתיעה בידי בתי-המשפט, יש לבצע מהלך חינוכי מקביל. ככל שהדבר נוגע לחינוך הבית-ספרי, המדינה משקיעה מאמצים וממון מרובים. ברם המדינה אינה תומכת באופן משמעותי בתחום חינוך המבוגרים.[4] זאת, אולי, מתוך תפיסה חילונית-ליברלית מסוימת[5] הגורסת כי אדם בוגר הוא אדון בודד לגורלו.

 

חשיבותן של מילים: 'דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ – יַשְׁחֶנָּה'

מדוע אנו מסתפקים בשימוש בשיניו של החוק מול האלימות בארץ? הענישה היא כלי ליצירת אזרח צייתן, אך לאו דווקא מחונך. האם רשויות המדינה נוקטות מענה חינוכי לאלימות הקיימת? לדוגמה, ברור לנו מאליו שהתגובה לאירועי 'הדרת הנשים' הייתה גיבוש צוות משפטי לבדיקת העניין. אולם לא זכורה לי הוראה ממשלתית להקמת צוות ציבורי-חינוכי לבירור הנושא. נדמה כי אחד ממקורות הדבר הוא הרדוקציה לכוחניות שפשתה בשיח הציבורי שלנו, שאינו 'סופר' חינוך. האם ייתכן שאנו מבינים רק כוח? אני מאמין שלא. 

 שלמה המלך כתב: "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה" (משלי יב 25). בסוגיה בתלמוד הבבלי (מסכת סנהדרין דף ק ע"ב) נחלקו שני אמוראים לגבי הבנת פסוק זה. רבי אמי ראה בכך למעשה המלצה להדחקה ("ישיחנה מדעתו"), בעוד רבי אסי הציע כיוון אחר: "ישיחנה לאחרים", כלומר: כשיש בעיה, לפחות אחת הדרכים לפתור אותה היא באמצעות שיחה. במציאות הישראלית, נתגלגלה עמדתו של רבי אמי לדעה האומרת ש'דיבורים כמו חול'. מולו ניצבת עמדתו הדיאלוגית של רבי אסי (שאפשר לראותו כמבשר הגותו של מרטין בובר). עמדת רבי אסי היא קול מרכזי במסורת היהודית, שבדנ"א שלה מילים אינן עניין של מה בכך: התנ"ך מספר לנו שבעזרתן ברא הקב"ה את העולם.[6]

 

מי ימ[ו]לל את אֵלֶם ישראל?

נזקיו העצומים של היעדר חינוך מורגשים היטב במקומותינו: אחוזי הרייטינג של 'האח הגדול' מלמדים על ריק יהודי-תרבותי עצום שנפער בחברה שלנו; ארבע פאוֹת של מסך ותכניות ריאליטי הם עולמם של כל כך הרבה אנשים המשתייכים לעַם הספר; בבתי הספר אנו פוגשים תלמידים כה רבים שאינם יודעים לשאול. האלם הזה הוא בראש ובראשונה אלם עצמי, תיבת תהודה נפשית שנסתתמה באופן שאינו מאפשר לדברים להדהד בה, להדהד אותה. אבל הנר דולק.

משימת ההפגשה של אוכלוסיות בישראל עם ה'אחרים' שלהן, שאינם נגישים להן בבית הספר או בשכונת המגורים היא אפוא משימה לאומית ראשונה במעלה. יש תקווה שהיא תזמן לנוער ולמבוגרים גם את האפשרות להיפגש עם עצמם, ותאפשר לשאלות ולמחשבות להדהד בתוכם באופן פורה. להתחדש.

 

בתי המדרש כהזדמנות לקיום שיח

בתי המדרש המתחדשים בישראל ('אלול', 'עלמא', 'בינה' ואחרים[7]) מתָפקדים למעשה כחינוך מבוגרים יהודי. הם מקיימים מסגרות לימוד משותפות רבות המגשרות בין קהלים רבים (צעירים ומבוגרים, דתיים, מסורתיים וחילונים, נשים וגברים) ומשרתות אותם. בתי מדרש אלו מקדמים שיח זהות מעמיק המתמקד במקורות היהדות כבסיס לשיחה זו. מתוך כך שהמדינה נמנעת מחינוך מבוגרים, נאלצים בתי-המדרש הללו למצוא תמיכה ממקורות מימון אחרים, תמיכה הבאה בעיקר מפילנתרופיה יהודית בחו"ל. לאחרונה נרשם הישג חשוב לבתי המדרש הללו, עם הקמתה של השדולה להתחדשות יהודית בכנסת. בראשה עומדים ח"כ ד"ר רות קלדרון וח"כ יצחק (בוז'י) הרצוג. בערב ט' באב תשע"ג הושקה שדולה זו והוכרז בה על הקמת אגף לתרבות יהודית ישראלית במשרד החינוך, שיתמוך בין השאר בבתי מדרש העוסקים בהתחדשות יהודית.

מהי התחדשות יהודית ומה תרומתה האפשרית למדינת ישראל?

אפשר לאפיין את ההתחדשות היהודית בכלל ובישראל בפרט כתנועה רעיונית-חווייתית[8] התופסת את היהדות כמכלול תרבותי מגובש אך מגוון ומתפתח של דת, לאום, שפה, ארץ, מדינה ותפוצות. הנמנים על ההתחדשות היהודית מצויים תדיר בתהליכי חיפוש זהות רוחניים ועשייה חברתית שתכליתן בניית זהות וחברה טובים יותר (תיקון עולם).[9]

לצד הצורך בהכנסה משמעותית של דפוסי הנחיה בית-מדרשיים לחינוך הבית-ספרי (דבר אותו יש לקוות שיקדם האגף החדש הנ"ל במשרד החינוך), בתי המדרש המתחדשים הם בעלי כלים מוצלחים ביותר לקיים מפגשים מסוג זה בתחום השיח בין מבוגרים; בכוחם למלל (ואולי אף למוֹלל?) את אלימות ישראל, ולתרום לעיצוב מדינת ישראל היהודית והדמוקרטית כחברה דיאלוגית ומתחשבת.

משנות התשעים קמו בישראל מאות ארגוני דיאלוג, אולם רבים מהם דעכו בעשור האחרון. ראוי שמדינת היהודים בתור שכזו תיקח אחריות על תקצוב וטיפוח תחום הדיאלוג הפלורליסטי[10] והסולידרי בין המגזרים, מתוך מאמץ לעיצוב סדר יום של דיון משותף על האופנים בהם ניתן להפוך את מדינת ישראל למקום טוב יותר לחיות בו, או על כל נושא אקטואלי/תרבותי אחר המאפשר לחברים בתת-קבוצות ישראליות שונות (ואולי גם מחוץ למעגל זה) לשוחח ביניהם באופן פורה.

בית מדרש – בית מפגש

לפני כשנתיים כתבתי ב'עמודים' על סגולותיו הרוחניות של בית המדרש היהודי המתחדש ('בית מדרש בית'). לענייננו, לימוד כזה נותן למשתתפיו הזדמנות להביע את דעתם ולאתגר את עצמם על ידי כך שישמעו דעות אחרות. המודל של הלימוד בקבוצה ובחברותא עשוי לאפשר למשתתפיו לחולל בעצמם תהליכי שינוי.[11] לאחר חוויית לימוד שכזו אינך הופך למלאך, אך אינך יכול עוד לחלק את החברה הישראלית ל'טובים' ו'רעים'. בכולנו יש הרבה מאוד טוב, אולם בכל אחד מאיתנו יש גם רוע. 

גם בטקסטים היהודיים לדורותיהם יש המון טוב, אך יש גם רע. מכאן שתודעת בתי המדרש המתחדשים מזמנת פיתוח תודעה פרשנית ויכולת ראייה מורכבת של המציאות. אינך צרכן פסיבי של מילים ומשמעויות, אתה תמיד גם יצרן שלהן. המפגש הרב-ממדי עם אנשים וטקסטים מייצר חוויה ותודעה חיובית, כפי שמספרים רבים ממשתתפי בתי המדרש הללו. לאור כל זאת, אני מאמין שיש בכוחו של לימוד שכזה לקדם את ההבנה ההדדית בתוך החברה הישראלית.

התחדשות יהודית: בין פלורליזם לפנאטיות

מצער לראות כי פעמים רבות אנשים הרואים עצמם כשייכים לשדה הפלורליסטי מתנהגים כפנאטים, כאשר הם אינם מוכנים לבוא בדברים עם מי שמוגדר כשייך למחנה ה'אחר', הלא-פלורליסטי. ברוח זו הוטחו ביקורות כאלה ואחרות כלפי ח"כ קלדרון (דמות פלורליסטית מובהקת) על שהעזה להגיע לכנס של רבני 'תקומה' לפני כמה חודשים ולדבר עימם. גינויה אינו מבטא איזה פלורליזם גדול. הפנאט סבור שכל האמת נמצאת בכיס שלו, אך הפלורליסט ההגון מבקש לאתגר את עצמו ולהרחיב את מעגל המתינות.

מה מוֹתר הפלוּרליסט מן הפנאט, אם כן? הפלורליסט סבור שיש אמת גם מחוץ לגבולות עצמו וקהילתו, ועל כן הוא נכון לדבר עם אנשים השונים ממנו מאוד.[12] זאת מתוך הבנה שעצם ההליכה לדיאלוג, יש לה משמעות מכוננת הנוסכת אווירה מִקדמית טובה ועשויה להשכין שלום עוד בטרם נאמרה המילה הראשונה. לעומת זאת, הגינוי הגורף שאותו תיאר אהוד בנאי במילים "אמוּת אבל אִתךָ אנ'לא מדבר" (השיר 'גבולות') הוא כמעט ערוּבה להמשך התכתשות והתחפרות בעמדות הראשוניות. קרב החפירות הזה הוא איזור הנוחות של הפנאט, בעוד שהתעוזה היא הכניסה אל הדיאלוג, אל בית המדרש. דיאלוג אין משמעו הסכמה מקדמית עם דברי האחר, אלא קודם כל נכונות לשומעם ולבקש להשמיע כלפיהם עמדה מאתגרת.

בתי המדרש המתחדשים: זמן לחשבון נפש

כדי למצות את יכולתם של בתי המדרש המתחדשים לסייע בשיפור החברה הישראלית, עליהם לחתור להגיע לקהל הישראלי בהקשרים נוספים, כמו למשל מקומות עבודה ואירועי ספורט. הציבור המסורתי המזרחי, למשל, יכול וצריך להיות קהל יעד מרכזי של בתי המדרש המתחדשים, והיעדרותו היחסית של ציבור זה מפעילותם הוא פספוס עצום מבחינת ההתחדשות היהודית.[13] צעד חשוב בכיוון זה הוא שילוב משמעותי יותר של חכמת יהדות המזרח בדפי המקורות, על תורתה, הגותה ופיוטיה העשירים, וגם העמקת השיח המסורתי כבסיס לדיון בבתי המדרש, לצד הציר הדתי-חילוני הנפוץ.

אצטדיון טדי (צילום: מגד גוזני, Walla). לימוד בית מגרשי?

כיוון נוסף: לאור אירועי גזענות במגרשי כדורגל ראוי לבדוק שיתוף פעולה עם מועדונים של אוהדי קבוצות כדורגל בשביל לעורר שיח יהדות בית-מדרשי. ברוח זו ניתן ליצור אירועי לימוד גדולים (אמנם בקבוצות קטנות) במגרשי כדורגל. הפרויקט מאתגר יש לו כבר שֵם: לימוד בית מגרשי. נדמה שהצד הבעייתי בסיפור הזה הוא אנו, אנשי בית המדרש המתחדש, הספונים בדל"ת אמותינו ובאור הפלורוסנטים. עלינו לחשוב באופן יצירתי ונועז יותר כיצד ניתן להרחיב את מעגל השיח היהודי המתחדש תוך כדי שיתוף פעולה עם ארגונים מהתחומים בהם אנו רוצים להשפיע.

 

סוף דבר

עשרת ימי תשובה ושלהי פגרת הקיץ של הכנסת הינם זמן טוב לחשבון נפש לכולנו: האם המדינה משקיעה די בחינוך מבוגרים? באיזו מידה רואים חברי הכנסת ברנסנס היהדות בישראל, המגולם במידה רבה בבתי המדרש המתחדשים, כמי שראוי לתמיכת המדינה?

לאור מה שנכתב לעיל, אני מבקש לטעון כי חיזוק בתי המדרש המתחדשים בישראל הוא עניין ראשון במעלה לכל מי שחשוב לו עתיד מדינת ישראל כיהודית ודמוקרטית; בתי מדרש אלה הם אופן פעולה מרכזי בתִחזוקהּ וחידושה של הוי"ו הנודעת שבין המילים 'יהודית' ו'דמוקרטית' בישראל.