מאת: מרדכי קרמניצר ונדב ברמן שיפמן, פורסם בהארץ (3.10.2018) תחת הכותרת 'הביקורת על צה"ל אינה רק נחלת השמאל, אלא חובה מוסרית ויהודית', ובמהדורה האנגלית בכותרת Criticizing the Israeli Army is a Jewish Obligation
צה"ל
יהדות, פרגמטיות, ואַסְדָרָת מכירת נשק (והערה על היוהל"ם)
דבר תורה שיראה אור בגליון שבת שלום 1075 הקרוב, פרשת כי תצא, עמ' 3-2.
תקציר הטיעון:
- החיפוש אחרי הפשרה המועילה הוא מסיפוריו המכוננים של עם ישראל – יהודה והעדפת ה'בצע' של מכירת יוסף על פני רציחתו.
- פרגמטיות זו נהייתה לרעיון מכונן בהלכה, שבה המסחר, החיים הכלכליים וה'שוק' אינם מגונים אלא ברוכים.
- לעומת זאת, כאשר הפקת רווח כרוכה בנטילת חיי-אדם, כמו בהקשר של תעשיית הנשק, דרושה זהירות רבה. ייצור ומכירת נשק אינם פסולים כשלעצמם, אך עם-ישראל, באמצעות ממשלת ישראל, צריך למנוע מכירת נשק למשטרים העושים בו שימוש רצחני כנגד חפים מפשע.
- תת-רגולציה של מכירת נשק כזו הינה מנוגדת לפרגמטיות דלעיל, שבה נכרכת התועלת והרווח הכלכלי עם הצלת חיים, ולא עם קיפוחם. הֶפְחֵרוּת שכזו אף נותנת רוח גבית לאנטישמיות, הרואה יהודים ככאלו שיהיו מוכנים לשפוך דם נקי בשביל בצע כסף.
- המצב שבו חברות נשק ממשלתיות מופרטות ומופקעות משליטה ואחריות לאומית ישירה ואף מבעלות ישראלית, הוא בעייתי במיוחד בהקשר זה (הדוגמה החמורה של אירונאוטיקס). יש לחשוש גם להשפעות חמורות של הפרטות כאלו על עצם תפקודו של צה"ל כצבא-העם.
פרשת חֻקַּת: בזכות המלים והחיים, כנגד הכוחנות והמוות
[דבר תורה שיראה אור בשבת הקרובה, פרשת חֻקַּת, בשבת שלום, גליון 1066 תשע"ח, עמ' 3-2)
בפרשתנו מוצגים סיפורים העוסקים לכאורה בנושאים שונים מאד: (1) פרה אדומה; (2) הצמא במדבר והכאת הסלע על ידי משה ואהרן; (3) מות אהרן; (4) תלאות נדודי עם-ישראל בעבר הירדן המזרחי. לכאורה, הקשר בין כל אלה מקרי. אולם ניתן להציע שיש קשר מהותי בין הסיפורים עליו נעמוד להלן, הארוג במסרים הערכיים של התנ"ך.
על ההֲדָטָה, או: תרומת השבת לאנושיוּת
נלחמים באנושיות האדם
המתקפות על האנושיות בעת הזו מתעצמות, ולעתים נראה שהטרור הנורא הוא כסות יעילה למסמוס השיח הציבורי על כך. למשל, קצין קשר ראשי בצה"ל מספר לנו היום על עידן 'הלוחם הדיגיטלי'; לא מוסר לחימה אנושי, לא רוח המפקד, אלא ספרוֹת קטלניוֹת. זה מה שנשאר מהחזון
תדע כל אם עבריה שהפקירה את ילדיה ביד אלגוריתמים ואלקטרודות שהוסמכו לכך?
הציוני שבגינו הקמנו כאן מדינה. כיוון פעולה דומה עולה בניסוי מיותר של צה"ל לצמצום הלם קרב, המיועד להיות מבוצע על כלל הלוחמים, בטרם חוו הלם-קרב כלשהו, וזה בזמן שצה"ל מפקיר הלומי קרב ממלחמת צוק-איתן. הניסוי הזה הוא חמור במיוחד, לאור העובדה שחלק ניכר מההתאבדויות בצה"ל (כמו בכל מקום אחר) קשורות דוקא לתופעת הבדידות, אותה דור המתגייסים הנוכחי חווה בעוצמה רבה מקודמיו בגלל המסכים להם הוא מכור. אז בשביל לצמצם הלם קרב עתידי של חלק קטן מהלוחמים, מטמטמים לכולם את המוח? בשביל זה שולחים הורי ישראל את ילדינו לצה"ל? כצאן לניסויים בבני אדם?
על מצוות ה'צְפוּ!', לחימה ומוסר
בשבוע שעבר ירה חייל למוות במחבל שרוע על הקרקע בחברון. אבקש להתייחס כאן לשני היבטים של הנושא: הפצת אלימות מצולמת ושאלת מוסריות הלוחם והצבא.
חוויות מפינוי מוצב הבופור, 15 שנים אחרי
מבצר הבופור, מבט מצפון לדרום. ברקע, משמאל: רכס רמים בגליל המזרחי. בחלקו הימני של המבצר ניתן לראות את המוצב הצה"לי (צילומים [אלא אם כן צוין אחרת]: נדב)
רבים תיארו זאת ככניעה או בריחה; נכון שההחלטה נפלה לאור דם רב של חיילי צה"ל שנשפך שם בשנות ישיבתנו ברצועת הביטחון, אך אפשר גם לומר שהיכולת לשנות פרדיגמה בטחונית היא ההיפך מאשר כניעה. לא פחות חשוב מכך, המבצע המורכב הזה לא עלה בחייו של חייל אחד אפילו. בשורות הבאות אבקש לספר מעט על חלקם של לוחמי השריון בפינוי הבופור, בסיפור שטרם סופר, וליתר דיוק – סופר לא נכון.
נתחיל כמעט מהסוף, כלומר מרגע פיצוץ מוצב הבופור, שנמצא ברכס 'עלי-טאהר' בלבנון, שבחלקו הצפוני יותר היה מוצב מפורסם נוסף, מוצב 'דלעת'. בספר אם יש גן עדן של רון לֵשֵם, שהפך אחרי כן בידי הבמאי יוסף סידר לסרט 'בופור' (בשנת 2007), שׂם לֵשם בפיו של מפקד צוות הלוחמים של חה"ן נח"ל את תיאור הרגעים הדרמטיים:
הרחבת השירות האזרחי: הבשורה היותר חשובה של 'מִתוֶה לפיד'
המִתוה
נראה כי בנושא 'מתוה לפיד' לשוויון בנטל רב הדיבור על ההיבט הצבאי וכמעט שנעדר השיח על משמעויותיו האזרחיות. קל להאשים את לפיד ובנט במיליטריזם ובשותפות בין האוחזים במה שניתן לתארו כהגמוניה אשכנזית ישנה, או בבורגנות המרוכזת בעצמה. אולם קריאה במסמך עליו התחייב לפיד טרם הבחירות מגלה את משמעותו החברתית החשובה, שיש לחשוש שתמוסמס בהיעדר תשומת לב ציבורית.
לשון אחרת 