הרבה דברים מתרחשים בימים אלה. חלקם נפלאים, כמו העברת עובדות הנקיון של מכללת אורנים להעסקה ישירה. עניינים אחרים הם מצערים, כמו
סגל מכללת אורנים. כבוד גדול לעם ישראל.
השחיתות המינית והמוסרית של איש (המכונה בפי אחדים 'ילד' משום מה) זחוח שכנראה השתכנע שמדינת ישראל נושאת פנים לאביו ולכן אין לו צורך לתת דין וחשבון לאף אחד, ודאי שלא לאמו או לאביו שבשמים. אפשר רק לקוות שרשויות הצדק יתעשתו, וידונו כנדרש ובחומרה את העבריינים, המסרסרים בציבור הישראלי ככלל ובנשים חסרות ישע בפרט. אפשר היה אולי לנוח על זרי הדפנה, אם היה ברור שלנוכח הניהיליזם וגסות הרוח והגוף יש בישראל ציבור והנהגה דתית איתנים שערכי היהדות ההלכתית במיטבה עומדים לנגד עיניהם. אכן, יש ויש כאלו, אך יש גם בעיות עומק המנסרות בחלל האויר.
עצם שאלת היהדות מוטלת על הכף
בעקבות מאמר מרתק של עו"ד אלעד קפלן בגליון דעות 81 ('מיהו יהודי דוט קום: מאגרי המידע של הרבנות'), שתיאר כיצד הרבנות הראשית משתמשת במאגרי מידע אלקטרוניים בכדי לסווג ולהכריע בעניינם של מתגיירים באופן שנוי במחלוקת, כתבתי לגליון דעות 82 רשימה קצרה בשם 'יהדות חז"ל או דת מקדש? בידינו הדבר'. לטענתי, עומדת בפנינו כעת בחירה בין יהדות חז"ל, שהיא (בהכללה כמובן) נורמטיבית, מילולית וסובלנית, לבין יהדות מקדש (או יהדות צדוקית) שהיא כהנית, ייחוסית, אנטי-מילולית, ומעשית במובן הקר והטכני של המילה. ההצגה של יהדות המקדש כשקולת-כח ליהדות העכשוויות עשויה להיראות למאן דהוא מוגזמת, אלא שלטענתי יש לקחת בחשבון את מגמת ה'הדטה', שיש קוים המשותפים לה וליהדות הצדוקית. ההדטה, או הערצת 'נתונים' טכניים באשר הם, נותנת רוח גבית בעיקר ליהדות המקדש, והרבה פחות מכך ליהדות חז"ל. כוונתי גם לנטייה המטריאליסטית בת-זמננו, שיש לה ביטוי עצום בתפיסות פסאודו-מדעיות חילוניות עכשוויות. שני אלו מכרסמים ביהדות חז"ל, שהיא משיאיה של היהדות כדת וכתרבות אנושית. הרגע שבו הרבנות הראשית הופכת, או עלולה להפוך, לסוכנת של יהדות המקדש הוא אפוא רגע מטריד בחיי העם היהודי.
אתם מוזמנים ליהנות מבתי-הכנסת כל עוד זה חוקי
יש קשר עמוק בין היהדות הצדוקית לבין שלטון מלוכני, ובין מקדש למלך, ויש מתח עמוק בין מלוכה וכהונה לבין יהדות חז"ל ואידיאל התלמיד-החכם העומד במרכזה (ראו למשל במימרה הבאה: "מַמְזֵר תַּלְמִיד חָכָם קוֹדֵם לְכֹהֵן גָּדוֹל עַם הָאָרֶץ", משנה הוריות ג, ח'). כפי שהיה ברפורמה של המלך יאשיהו בשנת 622 לפני סה"נ, שריכז את הפולחן בירושלים וחיסל את הבמות (או 'מקדשי-המעט') שהיו ברחבי הארץ והרג את 'כהני הבמות' (מלכים ב כג), סביר להניח שמרגע שתחוסל הדמוקרטיה בישראל העכשוויות ויוקם מקדש,* המשטר המלוכני יוציא את בתי הכנסת מחוץ לחוק. גם אם (כפי שטען משה ויינפלד) רפורמת ריכוז הפולחן של יאשיהו אפשרה את צמיחת יהדות חז"ל, יש עדיין מתח בסיסי בין השתיים. בתי הכנסת הם מוסד בעייתי מבחינת דיקטטורים לא רק כי הם תופעה דתית מבוזרת (זהו חלק מייחודה של היהדות הרבנית), אלא כי יהדות חז"ל ומוסד בית-הכנסת העומד במרכזה מבוססים על שיקול דעת אנושי, על מילים, על שיחה בין-אישית ועל מחלוקת קונסטרוקטיבית. לא רק בתפילה בתוך בית הכנסת, גם בשיחות הספסל ומחוצה לו. כל אלו אינם לרוחו של אף דיקטטור, ולכן אתם מוזמנים להנות מבתח הכנסת בשנים הקרובות, לפני שבמקרה הטוב הם יהיו נגישים לסיורים וירטואליים.
בית המקדש כקתדרלה
בשונה מבית הכנסת, במקדש החוויה היא של התבטלות אנושית בפני הנשגב. לא סתם תאר משה גלעד את חוויית 'סיור המקדש' בקסדת-VR המפוקפקת המוצעת כיום בכותל המערבי, במלים הבאות: "כשאני מנסה לשחזר את החוויה נדמה לי שבמשך רוב הסרט התבוננתי מעלה". למותר לציין שהוא לא נזקק לפצות את פיו במהלך שטיפת המוח הדיגיטלית הזו. ההבטה למעלה היא בעיקרה חוויה אסתטית של קתדרלה, ופחות מכך של בית כנסת. בדומה לכנסיות, נראה שהחוויה המקדשית הדתית ה'עתידנית' בהר-הבית לא תהיה גופנית כמו בבתי המקדש הקודמים (השתחוות, קרבן, וכו'), אלא אנטי-גופנית. זהו המתח העמוק ביותר לגבי פרויקט המקדש בעת הזו. הוא מובל בידי אנשים שחלקם ערכיים מאד (כמו ח"כ יהודה גליק), אבל הפרויקט הרחב מתוזמר, מתודלק ומנווט באופן ציני בידי גורמים עלומים המשתמשים בפרויקט המקדש למטרות זרות, שלא לומר אנטי-יהודיות, ומבקשים להקים את המקדש הזה במחיר חורבן-האדם. לא זו דרכה של תורה.
בחזרה למאפיין האנטי-מילולי של יהדות המקדש, כפי שאנו למדים מחוקרת הטכנולוגיה מאונ' MIT, פרופ' שרי טרקל (Sherry Turkle), הדיגיטל הולך ומכחיד את השיחה האנושית הבין-אישית. טרקל אינה עוסקת ביהדות חז"ל, אבל מי שמבין את המשמעות של המלים בשיח התלמודי, עשוי להבין מדוע גם יהדות חז"ל נמצאת בסכנת הכחדה בעת הזו.
פרופ' שרי טרקל
בית הכנסת הוא בעיה מבחינת עריצים גם מטעם נוסף. זה מקום שיהודים עלולים להזכר בבקרם בו בכך שמוטלת עליהם שליחות דתית-מוסרית עתיקה ומחייבת. ביקור כזה עלול אפילו, רחמנא לצלן, לגרום לנתינים הלומי-המסכים לבקר התנהגויות נלוזות (סרסור בנשים) ופליליות (סחיטת טובין באיומים מרומזים) של בני-עריצים.
- הפעם כנראה לא יעמוד שום נביא שיורה למנהיגים היהודים שתדלקו את אינתיפאדת המקדש וגרמו לשפיכת דם של יהודים ולא-יהודים רבים, להמנע מעלייה בהר ומבניית בית-המקדש כפי שהצטווה דוד המלך. כך שערך דתי גדול כנראה לא יהיה למקדש הזה יותר מאשר שני קודמיו שהוחרבו בגלל חטאי עם-ישראל.
לשון אחרת 
אז בית הכנסת הגדול, או בתי כנסת מפוארים אחרים בעולם אינם "יהדות חז"ל"? ובכלל, החלוקה הזאת לא משכנעת. הרי גם בתוך חז"ל יש מסכת מידות, וזבחים, ורוב פרקי מסכת יומא, למשל, עוסקים בקורבנות.
נדב- יישר כחך על הדברים.
אני מסכים עם הדברים, אבל השם המקראי להדטה הזו המכונה גם "עבודת המקדש" – הוא עבודת אלילים – עץ ואבן כסף וזהב. עבודה זו המדגישה ומקדשת פולחן של מקום ואבנים, על פני קדושת חיי אדם ובדרך רומסת את קדושת המקום שנועדה במקור למנוע את הקמת המקדש מחדש.
אני שותף לתחושת הסכנה הקיומית שהפולחן הזה מעמיד אותנו ואת התקווה והמצווה הנבואית להיות "לִבְרִ֥ית עָ֖ם לְא֥וֹר גּוֹיִֽם" [ישעיהו מב 6] וכפי שמפרש הרד"ק שם: "לקיום כל עם ועם, כי בעבורך מתקיים כל העולם. וכל ברית הוא ענין קיום, וכן תהיה גם כן "לאור גוים", כמו שאמר: "והלכו גוים לאורך", והאור הוא התורה שתצא להם מציון, וישראל יהיו קיום האומות, על שני פנים:
האחד, שיהיה שלום בעבורם בכל הגויים כמו שאמר על המשיח: "ודבר שלום לגוים", ואמר: "והוכיח לעמים רבים"…"וכתתו חרבותם לאתים וגו",
השנית: כי בסיבת ישראל יהיו הגויים שומרים שבע מצות וילכו בדרך טובה כמו: "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו וגו".
שמעון, ברור שהצגתי 'טיפוס אידיאלי'. בבתי כנסת 'קתדרליים' כדוגמת ביה"כ ברומא או ביה"כ הגדול בירושלים המצב שונה, אבל כמובן זה לא מפקיע אותם מגדר בי"כ, כי הפעילות התפילתית היא בעלת משקל מכריע. מאידך, אגב, גם בכנסיות יש ממד קהילתי ומילולי בולט. אין כאן תמונה דיכוטומית, אלא באתי להביט מומנט מסוים. לגבי מקום המקדש בספרות התלמודית, זה כמובן נכון, אבל קשה גם להתעלם מהמהפך עליו הצביעו אברהם אדרת (ראה באחד ההיפר-קישורים) ורבים אחרים, מהפך שמשתקף היטב במוסד בית הכנסת.
מעניין מאד.האמת היא שאני מזדהה עם רוב החששות שלך. אבל אני לא מבין כיצד אתה מסיק שרוב הציבור היהודי בישראל הוא בגדר "יהדות חז"ל". מה ליהודי החילוני וליהדות חזל?
רמי, תודה על דבריך. אני סבור שמקום ואדמה אינם עומדים בהכרח בסתירה לאנושיות, הם אולי אפילו תנאי לשגשוגה. אבל גם בהחלט עלולים להיהפך לאלילות, ואני בהחלט שותף לחזון ה'אור לגויים' ולייעוד עליו הצבעת.
אפי קורוס, כתבתי ברשימה ב'דעות' דלעיל ש"יהדות חז"ל היא זו המהווה בסיס לא רק לשומרי
הלכה ולמסורתיים, אלא גם לזהותו של רוב הציבור החילוני הישראלי שאינו אתאיסטי, כלומר לרוב היהודים
הישראלים". למיטב ידיעתי, עמדה מסורתית (ולו עמומה) ומידה כזו או אחרת של קיום חגי ישראל, שמירת כשרות ושבת, הם נחלת רוב הציבור היהודי. אבל אי אפשר לומר את זה על הקרבת קרבנות.
נדב שלום. אין בדברי סתירה בין אדם לאדמה, להיפך, הפסוק שעומד מול עיני הוא:"בְּזֵעַ֤ת אַפֶּ֙יךָ֙ תֹּ֣אכַל לֶ֔חֶם עַ֤ד שֽׁוּבְךָ֙ אֶל־הָ֣אֲדָמָ֔ה כִּ֥י מִמֶּ֖נָּה לֻקָּ֑חְתָּ כִּֽי־עָפָ֣ר אַ֔תָּה וְאֶל־ עָפָ֖ר תָּשֽׁוּב" [בראשית ג] הסתירה היא באותם המקדשים אדמה מעל קדושת חיי אדם.
שלום נדב! מי הם אותם ״גורמים עלומים המשתמשים בפרויקט המקדש למטרות זרות, שלא לומר אנטי-יהודיות, ומבקשים להקים את המקדש הזה במחיר חורבן-האדם״? אני מניח שהכוונה לא לאורי אריאל שהזכרת בעקיפין.
יונה היקר, איני מומחה לתרומות אוונגליסטיות ואחרות למכון המקדש וכו', אך קראתי דברים לגבי הגופים הללו (למשל אצל תומר פרסיקו), שאינם הולמים את הרעיונות היהודיים והציוניים עליהם גדלנו. לגבי אורי אריאל שהוזכר בכתבתו של אבי יששכרוף כאחראי ראשי להבערת אינתיפאדת אל-אקצה (שכינויה 'טרור היחידים' הוא כלי שימושי לחיסול הזכות לפרטיות של פלסטינים וישראלים, ולהתעלמות ישראלית מהבנזין המתדלק את הבערה), אולי היה באמת עדיף שהוא היה ממונה רשמית לראש 'מנהלת המקדש'. זה אולי היה מציל את החקלאות בישראל שעל מיגורה הוא עמל (http://meshek.icba.co.il/%D7%93%D7%91%D7%A8-%D7%94%D7%A2%D7%95%D7%A8%D7%9A-%D7%90%D7%95%D7%A7%D7%98%D7%95%D7%91%D7%A8-2016/), בשעה שלהשרשת החקלאות הסינית בישראל, למשל, הוא דואג במרץ פוסט-ציוני רב (https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001216735).
איזו האשמה הזויה. כאילו שהאשמה לפרוץ האינתיפאדה הנוכחית נעוצה רק בנו.אני מבינה שיותר ממאה שנים של סכסוך יהודי ערבי נעלמו מנגד עיניך?? הפרעות הפלסטיניות התחילו בשנת תשע"ה?!
ש., ברור שיש כאן הקשר רחב. ועדיין, חשוב לשים לב שמתחילת כהונתו השניה של רה"מ נתניהו (2009) עד תשרי תשע"ה, היו בישראל רק עשרות בודדות של חללי טרור (ראי באתר השב"כ). כל הרוג הוא אסון נורא, אבל כשמשווים את התמונה הזו לשנים איומות כמו בתחילת שנות ה-2000, מדובר בהישג בטחוני לא מבוטל. השמאל המדיני לא נותן לנתניהו קרדיט על כך, ומצד שני הימין מוסלל לחשוב שאין לצד הישראלי שום השפעה על הקף הטרור הפלסטיני. מה שהחל בתשע"ה/ו הוא לא "גל טרור" בלתי מוסבר, אלא אינתיפאדת אל-אקצה (או המקדש), וראי מה שכתבתי ברשומה 'הלנת גופות אדם: מדינת ישראל נגד היהדות?'