ימים קשים עוברים על העולם הזה: בסוריה מתרחש כבר שנים טבח נוראי, שמגיע כמעט לממדי השואה הארמנית, ובימים האחרונים התבשרנו על שיא (או שפל) נוסף בטבח האיום הזה, ויש לקוות שמנהיגי העולם לא יפעילו כלפיו את מדיניות היד הנעלמה.
לצד זאת, מתרחש בישראל תהליך פירוק שיטתי ששפיכות הדמים גלומה בו עדיין רק במובלע: ראש ממשלת ישראל ושלוחיו עמלים על פירוק השידור הציבורי. צעד חמור מאד, לא רק בגלל שרה"מ נמצא בניגוד עניינים חמור (הוא מוטב של עיתון שהוא מוטב של מצב שבו תקטן עוד יותר התחרות בתחום התקשורת בישראל) אלא כי פירוק השידור הציבורי משמעותו היא ששידור ציבורי איכותי המנסה לשפר ולתקן ולבקר את הטעון שיפור, לא יהיה חופשי לומר את דברו, אלא יהיה כפוף לאינטרסים מסחריים ולבעלי הון. וזה, במצב שבו ברור לכולנו שחופש הביטוי ב'שוק החופשי', כלומר ברשתות החברתיות, דומה יותר ויותר לדיקטטורה. אריאל סרי-לוי הגדיר יפה את האיזון הראוי בין השידור הציבורי לבין התחום הפרטי:
אסור שכל התקשורת תהיה מופקדת בידיים פרטיות. כשם שאסור שכל התקשורת תהיה ציבורית, כי תקשורת ציבורית עלולה להיות כבולה על ידי הממשלה, כך אסור שכל התקשורת תהיה פרטית ותהיה מונעת אך ורק משיקולי הרווח של בעלי המניות […]. אני גם לא טוען שרשות השידור מושלמת וכלל לא הצגתי עמדה ספציפית בשאלה כיצד צריכה להיראות תקשורת ציבורית; אני רק טוען שהיא צריכה להיות קיימת. ככל שמגני זכות הקניין יתעקשו על כך שפייסבוק היא גוף פרטי ואסור להתערב בהתנהלותה ואפילו לבקר אותה – כך יתברר יותר ההכרח בקיומה של תקשורת ציבורית.
עקירת שכל-ישר מפלגת את העם
אבקש כעת להעיר בקצרה על שטיפת מח אותה מפמפמים רה"מ נתניהו, ומקורביו מירי רגב, דוד ביתן ואחרים, העומדת בבסיס סגירת תאגיד השידור הציבורי. השקר הוא פשוט: אזרחי מדינת ישראל מתחלקים ל"ימין" ו"שמאל". ההגדרות הללו מתארות שתי דוקטרינות נפרדות, שכביכול אין ביניהן שום חפיפה. באמצעות חלוקה זו מסיתים רה"מ ושלוחיו כנגד "השמאל", המצויר כאויב האומה, לעתים במונחים של דה-הומניזציה ממש. החלוקה של ימין ושמאל בישראל היא תשתית לפונדמנטליזם ("אנו בני אור והם בני חושך"), והיא לא רק מוטעה כפי שנראה מיד, אלא גם מניפולטיבית: מטרתה היא לטאטא אל מתחת לשטיח את הסוגיה העיקרית שמעניינת את רוב אזרחי ישראל: שאלת הקיום בכבוד, או ה-well being.
ימין ושמאל- לעִנין מה?
האמת הפשוטה היא שיש שני סוגים של ימין, ושני סוגים של שמאל: ימין ושמאל לענין חברה וכלכלה, ולענין חוץ ובטחון. ימין לענין חוץ ובטחון הוא העמדה הקלאסית בליכוד, אך למעשה מאז עליית דאעש, היא גם העמדה הרווחת במרכז-שמאל, למשל במפלגת העבודה: אף אדם שפוי לא היה מסכים במצב הנוכחי להשאיר את בקעת הירדן בשליטה פלסטינית מלאה, כך שנפילת הפלסטינים לידי דאעש תהיה ענין שאינו תלוי כלל במערכת הבטחון הישראלית. גם לגבי מדינה פלסטינית אף אחד במפלגת העבודה לא חושב שיהיה כאן שלום אם לא יוטלו מגבלות על ההתחמשות של מדינה פלסטינית, אם תוקם כזו בעתיד. כך שכאשר מדברים על זה ש"הציבור הישראלי זז ימינה", מדברים בעיקר על ההקשר של חוץ-ובטחון. אבל זה ממש לא נכון ביחס לסוגיות חברתיות-כלכליות: רוב הציבור הישראלי הוא מרכז-שמאל לענין זה.
הסחת הדעת משאלות הקיום בכבוד
האמת אותה מנסים נתניהו ובני חוגו לדחוק, היא ש
רוב הציבור בישראל הוא מרכז-שמאל בענייני חברה וכלכלה. כל אזרח שפוי, וגם ההגונים שמבין העשירים, היו רוצים לראות כאן מדינה שבה אנשים עובדים יכולים להתפרנס בכבוד, מדינה בה כל הילדים נהנים ממערכת חינוך, בריאות ורווחה טובות. כלומר, שבמדד ג'יני נהיה יותר דומים ל
שבדיה מאשר למקסיקו. למותר לציין שיש אנשי 'ימין' רבים המקדמים את הכיוון החברתי-כלכלי הזה. מסתבר, מאידך, שכמה ממנהיגי ה'שמאל' בממשלות ישראל (למשל במפלגת העבודה) כלל לא היו אנשי שמאל בנושא החברתי-כלכלי. דוגמה בולטת לכך שהחלוקה החברתית-כלכלית אינה חופפת לסוגיית החוץ והביטחון היא איש ה'ימין', השופט אדמונד לוי, שהיה
דעת המיעוט בבג"צ, לטובת העתירה בדבר הזכות לקיום בכבוד (משנת 2003).
טשטוש ההבדל בין שני המובנים של 'ימין' ו'שמאל' מסביר גם את ההשתלטות הניאו-ליברלית העוינת שהתחוללה במפד"ל, שהיתה מפלגת מרכז-שמאל סוציאל-דמוקרטית. בשנים האחרונות היא מכונה 'הבית היהודי', אך חלק מראשיה לא מתביישים לומר דברים שאין כל דרך ליישבם עם המסורת היהודית. כוונתי בעיקר לאמונה דרוויניסטית עוורת בכך שה'יד הנעלמה' היא ריבונו של עולם, ושהיד הנעלמה הזו מייתרת את התביעה היהודית המוסרית להתערבות לטובת החלשים והעניים בחברה. כיון שאנו חיים במדינה ולא בג'ונגל, אין ספק שחלק ניכר מהאחריות הזו רובץ על המדינה. לצערי, פרשת 'משפטים' בחומש שמות והחקיקה החברתית-כלכלית המצויה בה, כנראה אינן בראש מעייניה של שרת המשפטים, ואיני מצליח להבין מדוע.
להתמקד בטוב המשותף
יוצא מכל זה שאם אזרחי ישראל ישכילו להתמקד ב-80 אחוזים עליהם רוב הישראלים המצויים עשויים להסכים, בסוגיות של יצירת חברה הוגנת, נוכל להנצל מ
שיטת ההפרד-ומשול של נתניהו. כפי שאנו רואים אצל אנשי תאגיד השידור הציבורי, רבים מהם – שלא לומר רובם – הינם אנשי "ימין", כך שרה"מ עצמו אינו באמת מאמין בשטיפת המח אותה הוא מפיק השכם והערב.
'ימין' ו'שמאל' הם אפוא ביטויים ריקים, כל עוד לא בחנו אותם בשני ההקשרים העיקריים שלהם. ברגע שנהיו מודעים לכך, יקרו שני דברים חשובים: הסכסכנות והסחות הדעת יאבדו מכוחן, וכחברה ישראלית, יקל עלינו להגיע להבנות בסוגיות מהותיות שבמצב הנוכחי נדחקות לקרן זוית. אפשר לקוות שתנועת '
פנימה' שהוקמה כעת, תקדם את כיוון המחשבה הזה.
לשון אחרת 
נו באמת.וכשהשמאל היה בשלטון בשנות התשעים היה בישראל צדק חברתי של ממש,נכון?
אהבתי. למגיבה הקודמת, לדעתי פספסת את הנקודה.
רחל, זה בדיוק הענין – הימין-שמאל לענייני חוץ ובטחון דוחק פעמים רבות את הימין-שמאל לענייני חברה וכלכלה.
יפה מאוד