מאת: תומר אושרי ונדב שיפמן ברמן (פורסם בעיתון כלכליסט בתאריך 2.9.21, מובא כאן עם היפר-קישורים)
מגפת הקורונה ו'מחלות הרקע' של מערכת החינוך
בפתח שנת הלימודים תשפ"ב, מקוים תלמידי ישראל, הוריהם ומורי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, אך חוששים שמא ישוחזרו כשלים שהתרחשו בשנה הקודמת לנוכח מגפת הקורונה. יתרה מזאת: החודשים הארוכים של הישיבה מול המחשב בזום הזכירו לנו שאחת הרעות החולות של המערכת היא מחסור ב'למידה מבוססת תנועה' או למידה פעלתנית. הדוגמה הקלאסית ללמידה כזו היא ספורט, אולם אין כמעט מקצוע שאי אפשר ללמד אותו בשילוב תנועה. למידה פעלתנית מגבירה את האפקטיביות של הלמידה העיונית, מפחיתה תופעות של חוסר קשב, תורמת לבריאות, לחִבְרוּת, למניעת השמנה ולהפחתת אלימות.
אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…
התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.
השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.
ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.
חג עצמאות שמח.
* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.
[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']
איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.
לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.
רעיון בניית בית המקדש השלישי חזר לקדמת הבמה בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, בעבור יהודים לא מעטים. לאחרונה פורסם סרט תיעודי של רוני קובן על נאמני הר-הבית. רבים סבורים שבניית בית מקדש שלישי לא תשנה מהותית את המצב הקיים, אלא רק תוסיף עליו כהנה וכהנה.
מדריכי בדוקטורט, פרופ' אבינועם רוזנק, עמד לפני כמה שנים על שאלה זו במאמרו 'הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש' (דעות 58, תשע"ג, 9-5). ההלכה היהודית אמנם אינה תוצר של חורבן המקדש, והיא ללא ספק קדמה לו בעניינים רבים, אולם עיצובה של ההלכה בידי חז"ל נושא חותם בתר-מקדשי מובהק. אשר על כן, מעלה רוזנק שאלות חשובות לגבי התמורות האפשריות בהלכה במקרה של הקמת בית מקדש שלישי, ובכלל זאת שאלת הנבואה. כמו רוזנק, ובדומה לאריאל פיקאר, תומר פרסיקו, ואחרים, גם אני סבור שיש כאן סוגיה עמוקה שיש לדון בה בכובד ראש.
אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.
לשון אחרת 