חברות וחברים,
אני שמח לספר על כנס שיתקיים בס"ד בשבוע הבא במכון ליאו בק ירושלים, שיעסוק באריך פרום, הוגה יהודי ופסיכולוג הומניסט שהשפיע רבות בספריו על האנושות במחצית השניה של המאה העשרים. הכנס, שהשתתפתי בארגונו לצד ד"ר שרון ליבנה (סגנית מנהל מכון ליאו בק ירושלים) וד"ר רונן פנקס (חוקר מוביל של משנת פרום בהקשריה היהודים-גרמניים), יציין 70 שנה לפרסום ספרו של פרום The Art of Loving, שראה אור בעברית עשור לאחר מכן בשם אמנות האהבה. לפרטים והרשמה לכנס, ראו בקישור הזה.
רבים מספריו של פרום תורגמו לעברית, אך דמותו כמעט אינה מוכרת כיום בישראל, ואין אף רחוב הקרוי על שמו. האם אפשר לראות בפרום הוגה יהודי? באיזה מובנים? בשאלות אלו ואחרות יעסוק הכנס. בהרצאה שלי אציע שהספר 'אמנות האהבה' של פרום הוא ביקורת משתמעת על אחד המושגים החשובים בתיאולוגיה הנוצרית: האגאפה (Agape), וליתר דיוק – ביקורת על ההבנה החמורה של האגאפה. בדברי הסיום אקשר בין משנתו של פרום, לבין שיר נודע של יהודה עמיחי (שזכיתי להלחין) – 'המקום שבו אנו צודקים', האומר ש"אבל ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח".
והנה הדגמה לחשיבות של משנת פרום עבור החברה הישראלית. לפני שבועייםביום הזכרון לחללי צה"ל זכיתי לנכוח עם תלמידי כיתה י של בי"ס הרטמן בצפירת יום הזכרון בקברו של דב אינדיג ז"ל בהר המנוחות. דב היה חייל הסדר בישיבת כרם ביבנה ונפל ברמת הגולן במלחמת יום כיפור. נציגי המשפחה חלקו לנו עותק של ספרו הנודע מכתבים לטליה ('טליה' הוא שם בדוי של בת שיחו של דב, שהיתה קיבוצניקית חילונית)
נחשו איזה ספר משבח גם תלמיד הישיבה דב, וגם בת שיחו החילונית? ומה לדעתכם זה אומר על הדרך שעברה החברה הישראלית מאז ועד כה? מוזמנים לכתוב בתגובות.
לשון אחרת 