'יראת שמים' כמידה-טובה סביבתית

בהזמנת מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הממלכתי, גב' טליה אפיק גרוסמן, צילמתי את הסרטון הקצר להלן, ובו הצעתי דרך אפשרית לחשוב על יראת-שמים כמידה טובה (virtue) סביבתית או סביבתנית. מה ליראת שמים ולאקולוגיה? פרטים בסרטון..

על רגל אחת: בעקבות הנס יונס (Hans Jonas), אני מבקר את הדואליזם רב ההשפעה של רנה דקרט, ומציע כחלופה לו עמדה אינטגרטיבית שבה נתפסים בני אדם לא כזרים בעולם (ולָעולם), אלא כבנות ובני בית בטבע, כמושפעות ממנו, וכנושאות באחריות לשימור או חורבן הבית האיתן והשברירי המכונה כדור הארץ. בתוך משנת יונס אני מתייחס למושג ה-heuristics of fear, שאפשר לחשוב עליו בהקשר של 'יראת שמים' – היותו של האדם אחראי לסביבתו (ארץ, ים ושמים), ועלול גם להיות 'מוענש' על ידה (בין אם יונח כי האל מכוון את הענישה הזו אם לאו). למעוניינים, בט"ו בשבט האחרון כתבתי על יונס בהקשר דומה.

על חשיבות הלגיטימציה הציבורית להפעלת שיקול דעת עצמאי

האם יתכן ששוטרים יקבלו בחורף הקרוב הוראה לירות כדורי גומי אל מפגינים ברחובות הערים בישראל? אולי אפילו אש חיה? ואם יקרה כדבר הזה, האם יהיה לשוטרים בשטח את תעצומות הנפש לומר 'לא'? את השאלות הללו, כפי שעולה מטור שפרסמתי כעת בזמן ישראל, צריך לבחון בין היתר לאור אירועי הירי אל מפגינים פלסטינים לא חמושים שאירעו לפני כשנתיים וחצי בגבול רצועת עזה, וגם לאור אסון נחל צפית שאירע לאחר מכן באותו אביב.

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…

אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן של מסורות דתיות

לאחר שלוש שנים בארה"ב, אני שב ארצה עם משפחתי בקרוב. בהזדמנות אחרת אולי אכתוב מעט על התקופה המאלפת והמרתקת הזו. לעת עתה, הנה קישור ליוטיוב המתעד הרצאה-דיון שנתתי בנושא "אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות", בפני קבוצת 'בינה מלאכותית חוצה גבולות' (בהובלת ברק אור). השאלות העיקריות שהיו על הפרק: האם השיח לגבי הטכנולוגיה הוא ניטרלי מבחינה דתית? מהם החסמים המקשים על מסורות דתיות נורמטיביות לקחת חלק בשיח הטכנו-אתי? והאם למסורת היהודית יש מה לתרום לשיח זה? על אלה ועוד ראו כאן:

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

המשך…

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

המשך…