למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין.

צילום: דוברות זק"א, מתוך אתר 'דבר' 

 

חשיבות המסר שבבסיס מצוות 'עגלה ערופה' לדורנו

התופעה המצערת של זקנים או מבוגרים המתים לבדם בישראל (וכמובן במקומות אחרים) באין משגיח היא מצערת, ואפשר לקשרה למצוות עגלה ערופה (דברים כא, 9-1). מצוה זו נוגעת למצב שבו נמצאת גופת אדם במרחב בין-עירוני, ולא ידוע מי הרגו. המצווה דורשת ממנהיגי העיר הסמוכה למקום לברר היטב את סיבת המוות, בכדי להביא לדין אשמים, אם ישנם, ואז לשחוט (לערוף) עגלה בנחל איתן סמוך ולהצהיר "יָדֵינוּ לֹא שפכה [שָׁפְכוּ] אֶת הַדָּם הַזֶּה וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ" (שם, פס' 7). הנחת המוצא היא שמה שמתרחש בתוככי העיר ידוע היטב לתושביה ולמנהיגיה, בעוד שמה שמחוץ לעיר, ב"שדה", מצוי בדרך כלל בעננת אי ודאות. אמנם, במצוות עגלה ערופה מדובר במוות שסיבתו ככל הנראה חיצונית, בעוד שמיתת אנשים עריריים בביתם בעת הזו נעוצה בדרך כלל בסיבה פנימית, כמו התקף לב או שבץ. עם זאת, המסר העיקרי של 'עגלה ערופה' הוא האחריות המנהיגותית, וזו נותרה אתגר גדול עד היום.

באופן מעניין, דוקא בעידן המודרני בו התעבורה הבין-עירונית נהייתה בטוחה מבחינת סכנות שרווחו בדרך בעידן הטרום מודרני (כמו שודדים), העיר עצמה נהייתה במובנים מסוימים בטוחה פחות. חרף המידע הרב שיש לנו, ופיתוחן של 'ערים חכמות', חלק לא מבוטל מהניכור של ה'שדה' התנקז אל תוככי הערים; בעוד שבעבר היתה היכרות פנים קהילתית רבה (וכנראה גם פולשנית מדי), הרי שבעידן האורבני הנוכחי הבעיה הפוכה, ואנשים רבים נופלים בין הכסאות.

האם הדרך לפתור זאת היא באמצעים טכנולוגיים, או קהילתיים? ככל הנראה, התשובה צריכה להיות מורכבת משני אלו. אולם לנוכח ה'פתרונאות' (solutionism) הרווחת בימינו, המטילה על הטכנולוגיה משימות שלפחות בחלקן אמורות להיות מוטלות על כתפי בני אדם, עלינו לשים לב שלא לשכוח את הפן האנושי, הקהילתי. טיפול באדם בודד שהלך לעולמו, או 'מת מצוה' בעגה ההלכתית, הוא משימה שלא יכול להיות (כלומר אסור) שתוטל על רובוט. בקרוב מאד תהיה אפשרות להקים יחידה עירונית רובוטית כזו, מעין 'רוֹבּוֹ-קדישא', שתתן 'מענה' לטיפול בגופות של עריריים שנפטרו. האם הדבר ראוי לעשותו? למצוות עגלה ערופה, ולאינטואיציות ההלכתיות החשובות הכרוכות בה (ראו כאן הרצאתו המרתקת של משה הלברטל לגבי עיצובו של הרמב"ם את הלכות אבלות) יש לענ"ד הרבה חומר למחשבה בעבורנו בסוגיה הזאת.

ברשימה בשם 'למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?' (שבת שלום, גליון 1178 תש"פ) הצעתי נקודת מבט נוספת על מצוות עגלה ערופה, הקושרת אותה לדיני המלחמה המופיעים בפרשת כי-תצא. גם במקרה הזה, מצות עגלה ערופה קוראת לנו להישיר מבט אל תחומים בחיינו שאת האחריות עליהם אנו מעדיפים בדרך כלל לגלגל לאחרים.

אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן של מסורות דתיות

לאחר שלוש שנים בארה"ב, אני שב ארצה עם משפחתי בקרוב. בהזדמנות אחרת אולי אכתוב מעט על התקופה המאלפת והמרתקת הזו. לעת עתה, הנה קישור ליוטיוב המתעד הרצאה-דיון שנתתי בנושא "אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות", בפני קבוצת 'בינה מלאכותית חוצה גבולות' (בהובלת ברק אור). השאלות העיקריות שהיו על הפרק: האם השיח לגבי הטכנולוגיה הוא ניטרלי מבחינה דתית? מהם החסמים המקשים על מסורות דתיות נורמטיביות לקחת חלק בשיח הטכנו-אתי? והאם למסורת היהודית יש מה לתרום לשיח זה? על אלה ועוד ראו כאן:

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

המשך…

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

המשך…

אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה

האם יש בסיס מוסרי כלשהו להנאה מפירות העולם הזה, ואף להרג ולאכילת בעלי חיים? ואם אמנם יש היתר שכזה, האם השחיטה היהודית היא פסולה מעיקרה, כפי העולה למשל מהטלת האיסור על שחיטה כשרה בצפון אירופה? האם מוטב בית מטבחיים רובוטי, אוטומטי וממוכן לגמרי, ללא מגע יד אדם, על פני הליך השחיטה המסורתי, המחייב מעורבות אנושית בתהליך ההמתה של בעלי החיים? האם אכן יש 'קצבות אתית' או שחיטה מוסרית?

לשאלות אלו התייחסתי ברשימה 'אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה', שתראה אור בסוף השבוע הקרוב, בגליון שבת שלום 1127, פרשת 'ראה' תשע"ט, עמ' 3-2).

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…