אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות

לאחר שלוש שנים בארה"ב, אני שב ארצה עם משפחתי בקרוב. בהזדמנות אחרת אולי אכתוב מעט על התקופה המאלפת והמרתקת הזו. לעת עתה, הנה קישור ליוטיוב המתעד הרצאה-דיון שנתתי בנושא "אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות", בפני קבוצת 'בינה מלאכותית חוצה גבולות' (בהובלת ברק אור). השאלות העיקריות שהיו על הפרק: האם השיח לגבי הטכנולוגיה הוא ניטרלי מבחינה דתית? מהם החסמים המקשים על מסורות דתיות נורמטיביות לקחת חלק בשיח הטכנו-אתי? והאם למסורת היהודית יש מה לתרום לשיח זה? על אלה ועוד ראו כאן:

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

המשך…

'כי האדם שבאדם ינצח' – לקידום מדעי רוח האדם

לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.

המשך…

אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה

האם יש בסיס מוסרי כלשהו להנאה מפירות העולם הזה, ואף להרג ולאכילת בעלי חיים? ואם אמנם יש היתר שכזה, האם השחיטה היהודית היא פסולה מעיקרה, כפי העולה למשל מהטלת האיסור על שחיטה כשרה בצפון אירופה? האם מוטב בית מטבחיים רובוטי, אוטומטי וממוכן לגמרי, ללא מגע יד אדם, על פני הליך השחיטה המסורתי, המחייב מעורבות אנושית בתהליך ההמתה של בעלי החיים? האם אכן יש 'קצבות אתית' או שחיטה מוסרית?

לשאלות אלו התייחסתי ברשימה 'אתיקת מזון ופולמוס השחיטה באירופה', שתראה אור בסוף השבוע הקרוב, בגליון שבת שלום 1127, פרשת 'ראה' תשע"ט, עמ' 3-2).

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…

האֲדשת הזולת או גישה פרגמטית?

האלימות הממשלתית שמפעיל שר המשטרה ('בטחון פנים') גלעד ארדן כנגד החלשים שבאזרחי ישראל, שנדמה היה לרבים למשך זמן מה שהיא מופנית 'רק' כנגד ערבים (למשל בהרג יעקוב אל קיעאן בפינוי הכפר אום חיראן), מתרחבת ומועמקת בעת האחרונה גם כלפי יהודים: חרדים, ויוצאי אתיופיה.

הארץ כמרקחה עקב הריגתו של סלומון טקה בקריית חיים. הכל דורשים חקירה הולמת לשוטר היורה, אך מעטים מדי דורשים את הדחת השר הממונה ארדן, שמשום מה לא טורח למנות מפכ"ל חדש למשטרה. בבית הוריי בקיבוץ בארות-יצחק היו בילדותי כמה וכמה 'אולפניסטים', כלומר עולים חדשים, שהיו 'מאומצים' אצלנו ובאו להתארח מדי שבת. יוצאי אתיופיה מביניהם, שכמה מהם נהיו מאוחר יותר לאנשי ציבור ידועי שם, היו העדינים והנעימים מביניהם. אולי מטעם זה מתעמרים בהם ישראלים גסי לב, שיהדות בית הכנסת היא מהם והלאה. הרי יהודי בית הכנסת הם (או משתדלים להיות) ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זוהי אולי הסיבה לכך שגם החרדים נמצאים 'על הכוונת' של ארדן. אם הפעם לא 'תצוץ לה פתאום' שריפה גדולה שתציל את ארדן משבט הביקורת הציבורית, אפשר להתפלל שהוא ילך לדרכו ויניח לעם-ישראל לשלום (יתכן אף שה-BDS יציעו לו עבודה – הוא הרי מהתורמים הגדולים להאדרת המוניטין של הארגון).

המשך…