מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית ולמידה פעלתנית במערכת החינוך הישראלית

מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית

מאת: תומר אושרי ונדב שיפמן ברמן (פורסם בעיתון כלכליסט בתאריך 2.9.21, מובא כאן עם היפר-קישורים)

מגפת הקורונה ו'מחלות הרקע' של מערכת החינוך

בפתח שנת הלימודים תשפ"ב, מקוים תלמידי ישראל, הוריהם ומורי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, אך חוששים שמא ישוחזרו כשלים שהתרחשו בשנה הקודמת לנוכח מגפת הקורונה. יתרה מזאת: החודשים הארוכים של הישיבה מול המחשב בזום הזכירו לנו שאחת הרעות החולות של המערכת היא מחסור ב'למידה מבוססת תנועה' או למידה פעלתנית. הדוגמה הקלאסית ללמידה כזו היא ספורט, אולם אין כמעט מקצוע שאי אפשר ללמד אותו בשילוב תנועה. למידה פעלתנית מגבירה את האפקטיביות של הלמידה העיונית, מפחיתה תופעות של חוסר קשב, תורמת לבריאות, לחִבְרוּת, למניעת השמנה ולהפחתת אלימות.

תומר אושרי

במחצית השנייה של שנת הלימודים תש"ף, נדרשה מערכת החינוך בישראל להתמודד באופן פתאומי עם מגפת הקורונה, בתי הספר נסגרו ועברו ל'למידה מרחוק'. קברניטי המערכת השקיעו כספים ומשאבים ביצירת פלטפורמות דיגיטליות ובפיתוח שיעורים מצולמים. הפיקוח הבכיר לא יכול היה להגיע לשטח, בעוד המנהלים, המורים והתלמידים נותרו מבודדים בבתים. כך בצל הקורונה, ללא הודעה מוקדמת, קיבלו בתי הספר מרחבים אוטונומיים. ואולי היתה זו הזדמנות ולא בעיה?

אל מול יכולתו המוגבלת של הפיקוח, היו בתי ספר שניצלו את ההזדמנות כדי להחיל תוכניות קיימות ללמידה עצמאית, שחלקן כבר היו מובנות על פלטפורמות דיגיטליות וחלקן דרשו התאמות קלות. לעומתם, רוב בתי ספר, שהיו חסרים את הרעיונות, התוכניות והמעוף הנדרשים, כרעו תחת נטל העמימות וחיכו לפתרונות מהריבון. כאשר פרסמה מערכת החינוך את הנהלים החדשים אחרי פסח תש"פ, הסתבר שהמגמה הריכוזית לא השתנתה, כשהונחתו תוכניות לניהול סדר יום הבנוי ביסודו על ה'שטאנץ' הרגיל. ההזדמנות לרענון אורחות הלמידה התפוגגה, ובמקום זאת הועתקו הדפוסים הקיימים לפלטפורמה הדיגיטלית, קרי הוראה פרונטלית המבוצעת במקוון.

בפתחה של שנה חדשה ובחסותה של ממשלה חדשה, טרם הגיעה העצמאות לה מייחלים המנהלים, ושלה זקוקים המורים והתלמידים. חוקרים רבים כדוגמת יצחק פרידמן מזהים את הפוטנציאל הטמון באוטונומיה וניהול עצמי, היכולים לאפשר גמישות ויצירתיות בבתי הספר, אך טוענים כי שיטת העבודה של משרד החינוך ריכוזית ואינה מאפשרת ביזור סמכויות.

התמשכות הקורונה כהזדמנות לרענון דפוסי הלמידה וקידום למידה פעלתנית

החוקרים מציינים את הצורך להעניק אוטונומיה לכל השחקנים במערכת החינוך, על מנת ליצור שינוי עומק משמעותי. אם ברצוננו לחנך ולפתח תלמידות ותלמידים עצמאיים שיש להם את מרחב הבחירה וחופש הפעולה ללמוד מתוך סקרנות, יוזמה הנעה ומחויבות פנימית, עלינו להכשיר מורים ומנהלים להוביל למידה המאפשרת מרחבים אוטונומיים לתלמידים וללוות אותם בהם. אם נאפשר לתלמידים ליטול יותר אחריות על תהליך הלמידה, נחזק את המורים ואת בתי הספר בכללם. כך תיווצרנה קהילות לומדות בעלות מרחבי פעולה המותאמים לצורכי ורצונות הקהילה המקומית, ובהן יפעלו יחדיו מנהלים, מורים, הורים ותלמידים בגיבוי ובליווי של גורמי המטה. התלמידים יקבלו מרחב פעולה לניהול הלמידה שלהם, על פי תחומי העניין והסקרנות שלהם, וכל זה כמובן בחסות המשאבים וההדרכה הארצית והמחוזית של משרד החינוך. טוב נעשה אם נחליף בהזדמנות זו את המונח 'פיקוח' ל'טיפוח': מטרתו של משרד החינוך אינה כליאה, אלא הענקת התנאים המיטביים לקהילות הלומדים בכדי לשגשג.

מתווה מעשי ממוקד

הגבלות הקורונה הן הזדמנות לשיפור דפוסי הלמידה. דוקא הקורונה היא שהכריחה את מערכת החינוך להתארגן בקפסולות וללמד בקבוצות קטנות. פתאום הסתבר לכולנו שניתן לשהות גם מחוץ לכיתות ומזגנים, וכי יש ערך רב ללמידה הפעלתנית בחיק הטבע והטבע העירוני. איך היינו רוצים שתיראה הלמידה של ילדינו ונכדינו? כדאי לחשוב על השאלה גם מחוץ ל'קופסת הכיתה'. שכן בכוחה של הלמידה הפעלתנית, המערבת יותר את הגוף ואת מרב החושים, לשפר את היכולות הקוגניטיביות של הלומדות והלומדים. היעד, כפי הקיים למשל בעולם המכינות הקדם-צבאיות, צריך להיות למידה פעלתנית התופסת כשליש מסך זמן הלמידה, והמתבצעת בקבוצות של עד 10—15 תלמידים. אם מקבלי ההחלטות ישתכנעו בצורך לקדם מרחבי למידה עצמאיים ולמידה פעלתנית, הדבר יוכל להתחולל (בקהילות בית-ספריות שיבחרו בכך) באמצעות ארבעת המהלכים הבאים:

  1. הגדלת מרחב הפעולה הפדגוגי של מנהלי בית הספר בקביעת תכני הלימוד ומשך יחידות הלימוד – גמישות זו תאפשר בין השאר לשנות את לוח הצלצולים הבית-ספרי למרווחים של שעה וחצי או שעתיים (במקום 45 דקות כיום), כך שיציאה מבית הספר תהיה בת-ביצוע ללא ביטול שיעורים שכנים. הארכת יחידות הלימוד תועיל גם ללמידה השגרתית המתבצעת בכיתות, ואפשר יהיה עדיין לקיים הפסקת-אמצע שיעור אחרי 45 דקות. צעד זה ישתלב במהלך שהניע השר שי פירון לקידום למידה משמעותית.
  • הקמת מערך הכשרה ארצי בחסות משרד החינוך, שיעניק כלים למורים בכל תחומי הדעת לשם הוראת המקצוע אותו הם מלמדים (גם) מחוץ לבית הספר. מורים לספרות יכולים ללמד אקו-פואטיקה בגינה הציבורית הסמוכה; מורות להסטוריה יכולות ללמד על הדמויות שמאחורי שמות הרחובות הסמוכים לבית הספר; מורות לפיסיקה יכולות לבצע למידה מעוגנת-גוף גם מחוץ לכיתה. התגמול למורים שיבחרו להעשיר את ארגז הכלים הפדגוגי צריך להיות משמעותי. ככל שיוסרו מגבלות הקורונה, השעות הללו מחוץ לבית הספר יכולות להיות מנוצלות גם להתנדבות ומעורבות בקהילה.
  • פתיחת מסלול של 'תלמידיםמובילים' בחטיבה ובתיכון, אשר יצמיח מנהיגות בקרב התלמידים, ישפר את מעורבותם בלמידה, ויפחית את נטל ההוראה והארגון הרובץ על כתפי המורים. התלמידים שירצו בכך, ישולבו (כהצעת פרופ' יורם הרפז) כעוזרי הוראה של מורים בחלק ממשבצות הלמידה, באופן שיקל מאד וישפר מאד את ההוראה בכיתות החטיבה ואת הוצאת הפעילויות מחוץ לבית הספר. האחריות החינוכית והבטיחותית הכוללת תשאר, כמובן, של המורה.
  • שכלול 'חוזר מנכ"ל' של משרד החינוך כך שיאפשר למחנכים ותלמידים לצאת ביתר קלות ללמידה בסביבת בית הספר. ללמוד על הטבע, הסביבה, החברה הישראלית והמורשת בקבוצות קטנות, בתדירות גבוהה, שתצמצם את הסיכון להדבקה, ותזמן למידה פעלתנית. השיפור הדרמטי בחוויית הלמידה עליו מדווחים מי שסיימו י"ב ועברו למכינה קדם-צבאית אינו נס, אלא תוצאה של שינוי יסודי באופי הלמידה ובמרחב הניתן ליוזמה וליצירתיות של החניכים.

החיים בצל הקורונה הם הזדמנות לעדכן את מערכת החינוך ולהתאימה לצרכים של התלמידים כבני אדם בעלי גוף הנוטלים חלק בקהילה המקומית. המדידה האובססיבית של הישגיהם העיוניים של התלמידים ('מַדֶדֶת') הנהוגה כיום צריכה להצטמצם, ומשרד החינוך צריך להתמקד בהצמחת התלמידות והתלמידים כבני אדם לומדים ויצירתיים האחראים לעצמם ולסביבתם.

מר תומר אושרי הוא איש חינוך, יזם חינוכי ומרצה, שימש כראש מכינת הנגב בשדה-בוקר וכמנהל בית ספר סליגסברג בירושלים, בו הקים את המכינה הבית-ספרית הראשונה. מייסד עמותת "מרחבים בניהול עצמי" (מב"ע) המלווה מנהלים בארגונים שונים, ומחבר הספר מרחבים בניהול עצמי (רסלינג, 2021)

שנה טובה לכל קוראות וקוראי האתר, לכל בית ישראל ולכל יושבי תבל

פרשת שמות: בין מוּשְׁלכוּת, מַשְׁלִיכוּת ושליחוּת

[פורסם בגליון שבת שלום 1196, פרשת שמות, תשפ"א, עמ' 4-2, וכן באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]

פעם ראיתי המלטה של עגל רך. העגל יצא ממעי אמו הפרה, והוטח על רצפת הבטון הקרה שעליה עמדה הפרה. תהיתי: מדוע עגל שזה עתה נולד צריך לחוות את המפגש הראשוני עם העולם כחבטה? מדוע לא לאפשר לעגל לנחות על מצע נעים ברגע היוולדו, כמו המלטה המתרחשת באחוּ? את השאלה הזו, כפי שנראה, אפשר להעלות גם לגבי בנות ובני אדם.

המשך…

'יראת שמים' כמידה-טובה סביבתית

בהזמנת מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הממלכתי, גב' טליה אפיק גרוסמן, צילמתי את הסרטון הקצר להלן, ובו הצעתי דרך אפשרית לחשוב על יראת-שמים כמידה טובה (virtue) סביבתית או סביבתנית. מה ליראת שמים ולאקולוגיה? פרטים בסרטון..

על רגל אחת: בעקבות הנס יונס (Hans Jonas), אני מבקר את הדואליזם רב ההשפעה של רנה דקרט, ומציע כחלופה לו עמדה אינטגרטיבית שבה נתפסים בני אדם לא כזרים בעולם (ולָעולם), אלא כבנות ובני בית בטבע, כמושפעות ממנו, וכנושאות באחריות לשימור או חורבן הבית האיתן והשברירי המכונה כדור הארץ. בתוך משנת יונס אני מתייחס למושג ה-heuristics of fear, שאפשר לחשוב עליו בהקשר של 'יראת שמים' – היותו של האדם אחראי לסביבתו (ארץ, ים ושמים), ועלול גם להיות 'מוענש' על ידה (בין אם יונח כי האל מכוון את הענישה הזו אם לאו). למעוניינים, בט"ו בשבט האחרון כתבתי על יונס בהקשר דומה.

על חשיבות הלגיטימציה הציבורית להפעלת שיקול דעת עצמאי

האם יתכן ששוטרים יקבלו בחורף הקרוב הוראה לירות כדורי גומי אל מפגינים ברחובות הערים בישראל? אולי אפילו אש חיה? ואם יקרה כדבר הזה, האם יהיה לשוטרים בשטח את תעצומות הנפש לומר 'לא'? את השאלות הללו, כפי שעולה מטור שפרסמתי כעת בזמן ישראל, צריך לבחון בין היתר לאור אירועי הירי אל מפגינים פלסטינים לא חמושים שאירעו לפני כשנתיים וחצי בגבול רצועת עזה, וגם לאור אסון נחל צפית שאירע לאחר מכן באותו אביב.

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…

אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן של מסורות דתיות

לאחר שלוש שנים בארה"ב, אני שב ארצה עם משפחתי בקרוב. בהזדמנות אחרת אולי אכתוב מעט על התקופה המאלפת והמרתקת הזו. לעת עתה, הנה קישור ליוטיוב המתעד הרצאה-דיון שנתתי בנושא "אתיקה של הטכנולוגיה בגבולות החילון בלבד? תרומתן האפשרית של מסורות דתיות", בפני קבוצת 'בינה מלאכותית חוצה גבולות' (בהובלת ברק אור). השאלות העיקריות שהיו על הפרק: האם השיח לגבי הטכנולוגיה הוא ניטרלי מבחינה דתית? מהם החסמים המקשים על מסורות דתיות נורמטיביות לקחת חלק בשיח הטכנו-אתי? והאם למסורת היהודית יש מה לתרום לשיח זה? על אלה ועוד ראו כאן:

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.