מרוזנצוויג ועד ברקוביץ: ביקור מולדת אקדמי

תודות לעידודה, נכונותה וסבלנותה של רעייתי (וילדיי), אני יוצא לביקור מולדת אקדמי בישראל.

א. ביקור מולדת [אקדמי]

קוראיו המשובחים והספורים של אתר זה לא יופתעו מדו-המשמעות הנעוצה במונח ביקור-מולדת: גם visit וגם criticism. יש האומרים שרק בעברית יכולות שתי משמעויות הפוכות שכאלו לשמש בפועל אחד – 'לבקר'. אבל גם באנגלית יש דוגמאות לכך, למשל המילה fine שהוראתה היא גם 'בסדר' וגם 'קנס'.

אשר לפועל 'לבקר', אחת התופעות המוכרות והמדאיגות בקרב צעירי יהדות ארה"ב בעת הזאת היא האדישות המעמיקה כלפי מדינת ישראל, או העובדה שרבים מהם לא חשים רגש משמעותי ביחס לישראל. ולא, אין מדובר רק באובדן הזהות היהודית והתבוללות, או ב'שמאלנות רדיקלית'. האמת צריכה להיאמר: אף אחד לא חש שום רגש כלפי שום אדם, אנשים או קבוצות המבקשים למנוע שיח אנושי כן והבעה של ביקורת אודותם. למרבה הצער, החברה הישראלית מאפשרת לגורמים קיצוניים כמו השר לעניינים אסטרטגיים, גלעד ארדן, לקדם את המדיניות האנטי-שיחית הזו; עד שהגה הספינה הישראלית לא יוסט לכיוון של שיח יהודי-אנושי כן, המצב עלול להדרדר. אנו הרי יודעים זאת מהתנסותנו ביחסים בין-אישיים: לא קיים קשר אנושי משמעותי של אהבה ודאגה שלא מעורבת בו ביקורת כלשהי. אכן, יש דרכים טובות יותר ופחות להביע ביקורת. אולם אל לנו לאפשר מנבחרינו למנוע שיח בין יהודי ובין אנושי, שהיה מאז ומעולם התשתית ליהדות בית המדרש.

אגב, גם ליהדות ארה"ב יש מה לשפר בענין זה, למשל להכיר בכך שהמודל האמריקאי של יחסי דת ומדינה אינו בהכרח זה הראוי או הרצוי ליהדות הישראלית ולחברה הישראלית בכללה. בין השאר, כפי שטען מנחם לורברבוים, לאור תפיסות הקדושה המחולנות הרווחות בשיח האירופי והאמריקאי, שדומה כי אינן הולמות את המציאות הישראלית (ובייחוד את זו הירושלמית), הגדושה כל כך בקדושה. מהם אפוא המודלים הרצויים? על כך כדאי וצריך לפתוח שיחה פתוחה וכנה בין כלל הצדדים לויכוח, ומכאן גם החשיבות של מה שנטען בפסקה הקודמת כנגד משתיקי השיח. אם להומניות פרגמטית יש מקום משמעותי בכל אלה, יתכן שתגלו ענין בסעיף הבא.

ב. [ביקור מולדת] אקדמי

למעוניינים, הנה מידע על כמה הרצאות שאשא בשבועות הקרובים:

  • בין 17 – 20 בפברואר יתקיים במכון ון ליר בירושלים הכנס הבינלאומי Back to Redemption: Franz Rosenzweig’s Star 1919-2019. פרופ' יוסי טרנר ואני נרצה ב-19 לפברואר (יום ג) בנושא תפיסת הגאולה של פרנץ רוזנצוויג על רקע זמנו וכתשתית להתמודדות עם הטרנס-הומניזם בן זמננו.
  • בתאריך 24 לפברואר, יום א, יתקיים במרכז אדמונד דה-רוטשילד (רח' רוטשילד 104 ת"א) קולוקוויום לחקר תרבות דיגיטלית בנושא טכנולוגיה ודת, בחסות מכון כהן להיסטוריה ופילוסופיה של המדעים והרעיונות, הפקולטה למדעי הרוח, אונ' תל אביב. מארגנת הכינוס היא ד"ר כרמל וייסמן. לצד שני דוברים נוספים, אדבר על היבטים דתיים של המתה מתועדת ומשודרת.
  • ביום רביעי שלאחר מכן, ה27 לפברואר, אתן סמינר בביה"ס למדעי היהדות באונ' ת"א בנושא מהו הפרגמטיזם, וכיצד הוא מועיל (או מזיק) לחקר מחשבת ישראל?. הסמינר יתקיים בבניין רוזנברג, חדר 206, בין 14:15 – 15:45.
  • ביום רביעי (6 למרץ) בשעה 12 בעיר באר-שבע, אתן סמינר במחלקה למחשבת ישראל באונ' בן גוריון בנושא הוליזם פרגמטי בתפיסת תכליות ההלכה במשנת אליעזר ברקוביץ.

אשמח לראותך.

 

 

 

שלושה נושאים זנוחים ולא זניחים לקראת הבחירות

הצפיפות בישראל, עליית הניאו-צדוקיות, והאגף לתודעת המונים: האם תדרשו מהאנשים המבקשים מכם את המושכות של מדינת ישראל, להציג מצע לגבי נושאים אלה?

  1. הצפיפות המחמירה בישראל מונעת מהדור הבא את הסיכוי לחיים שישאר בהם משהו מהציונות אוהבת הטבע של של א"ד גורדון ושל הראי"ה קוק. וזאת לפני שהזכרנו את האויר והמים המזדהמים; הפקקים המתארכים; הבריאות ושירותי הרווחה המדלדלים; או חינוך איכותי שיאפשר להם להתפרנס או לממש את המטרה הכלכלית שבגללה בוחרת הממשלה לתמרץ בקמצנות הבאת אינסוף ילדים, במקום לתמוך בנדיבות בהבאת מספר מצומצם של ילדים.
תוצאת תמונה עבור סרן קירקגור

סרן קירקגור:  הדתה, לא בהכרח לחיק היהדות

חברי פורום 'אוכלוסיה, סביבה וחברה', בהובלת פרופ' אלון טל, פרסמו את הקובץ עתיד צפוף – ישראל 2050 בו הם מזהירים מפני המצב אליו אנו מדרדרים את עצמנו ואת ילדינו. האם הציבור בישראל ישעה לאזהרותיהם, או שימשיך לקיים את צו טמינת הראש-בחול של סרן קירקגור – "לכן אהבת אלוהים היא שנאת העולם, ואהבת העולם היא שנאת אלוהים" (מה יגידו שושני השדה, מדנית: מרים איתן, רסלינג, תל-אביב 2009, עמ' 130).

יש שיגידו, מי שממלא את הארץ בילדים אוהב את העולם, לא? ובכן, במסגרת המדיניות הלא-פרגמטית הנוכחית, לרוב הילדים הללו לא צפוי עתיד מזהיר, ולמעשה התסריט הדה-הומני המיועד להם כבר כתוב על הקיר. לקירקגור אמנם לא היתה בעיה ממשית עם הנורא מכל: "ואם היה קשה לחיות במחסור, או-אז מוות במחסור יהיה בהכרח פרדה קלה בהרבה!" (שם, עמ' 142), אך האם הציבור הישראלי יבחר במקום זאת בגישה יהודית פרגמטית ושוחרת חיים?

 

2. הקרע המעמיק בין יהדות בית-הכנסת לענפיה, לבין הניאו-צדוקיות: לטענתי, זה המתח העמוק ביותר בעם היהודי בעת הזו, והשלכותיו עלולות לא רק לפרום לגמרי את מרקם העמיות של העם היהודי, אלא להעמיד בסכנה את יהדות בית-הכנסת לגווניה. הטיעון פשוט – יהדות חז"ל, או יהדות בית הכנסת, היא מילולית, נורמטיבית ודמוקרטית במובנים שעמדו עליהם חוקרים רבים. דת המקדש מבוססת על קרבנות ואינה מילולית; היא היררכית, ייחוסית, מטריאליסטית, ומאגית. זו גם הסיבה שהיא עשויה לקרוץ למה שמכונה 'סטרט-אפ ניישן'. בסופו של דבר, בית המקדש נתפס היה כאפליקציה עוקפת-מוסר, כפי שאנו יודעים גם מנביאי התנ"ך. אך זה לא נגמר כאן: ההגיון של המקדש בא עם מלוכה, מונרכיה. אם וכאשר יוקם מקדש, קשה להניח שגורלם של בתי הכנסת, מקדשי-המעט, יהיה שונה מזה של הבמות שאותן השמיד בשיטתיות המלך יאשיה (מלכים ב כב-כג).

אם אכן יש הבדל מהותי בין היהדויות הללו, יהדות חז"ל והניאו-צדוקיות, מה תהיה עמדת המפלגה בה תבחרו, לגבי העובדה ששבוע אחרי הבחירות מתכוונים אנשי המקדש להקריב את קרבן הפסח על הר-הבית? לא קשה לנחש מה פוטנציאל הנפיצות של מעשה כזה. אנו גם יודעים כמה דם יהודי נשפך בגלל אינתיפאדת אל-אקצה עד שרה"מ נתניהו נזכר, לאחר שלושה שבועות ארוכים ומדממים, לאסור על ח"כים להעפיל להר הבית. האם למפלגה בה תתמכו יש כוונה לרסן של חירותם המשיחית של האנשים הללו, או להקריב את כלל המפעל הציוני ואת יהדות בית-הכנסת למענם?

3. האגף לתודעת המונים: מי שאינו קורא 'הארץ' או 'העין השביעית' אינו מודע לקיומה של חברת 'קלע שלמה', שהוקמה בכדי להלחם בBDS במשרד לעניינים אסטרטגיים ע"י השר גלעד ארדן (שאינו חובב גדול של יהדות בית-הכנסת, אם לשפוט על פי העובדה שהוא אחראי כשר לבטחון-פנים לשליחת שוטרי חיפה לעצור את הרב דב חיון בחיפה בערב ט' באב האחרון, עם שחר). אגף הפרופגנדה הזה עורר ביקורת חריפה גם בקרב יהודי ארה"ב, בשל העובדה שהוא מהוה GONGO (ארגון ממשלתי לא-ממשלתי) – פעילותו מנוהלת על ידי מיליונר פרטי שזוכה למעטה אנונימיות, תוך שהכלים הטכנולוגיים שבידו מאפשרים לו – בשם אזרחי ישראל – לעשות כמעט כל דבר, לכל אחד, בכל מקום, ללא נטילת שום אחריות. למותר לציין שמדינת ישראל, בצדק רב, אינה מוכנה לקבל שום הפרת ריבונות ופלישה וירטואלית שכזו למרחב האזרחי שלה.

בשל כך מדאיגה במיוחד העובדה שהאגף לתודעת המונים כבר שם יהודים על הכוונת, ובעיקר את התנועה הקונסרבטיבית. האם מדינת ישראל הוקמה בשביל להלחם ביהודים? אני אישית מתנגד ל-BDS, וגם איני מבין איך עובדת היושרה של מרצים ישראלים התומכים בתנועת חרם זו, אך מרשים לעצמם להנות ממשכורת אוניברסיטאית ממדינת ישראל, אשר לדעתם ראויה להיות מוחרמת בכללה. הבעיה העיקרית היא שאגף פרופגנדה שכזה מוקם, והציבור הישראלי כלל לא מיודע על קיומו. בעיה עמוקה יותר היא חוסר האמון של ארדן וחבר מרעיו בהגיון ובסבירות של טיעוני היהדות הציונית, כפי שמגינה עליהם למשל עינת וילף. המעבר לאלימות למול מילים (סמכויותיו של קלע שלמה מוגדרות כהתקפיות), הוא הרגע שבו אתה בעצם מכריז על כך שאין לך שום טיעון סביר ומשכנע להשיב למתנגדיך. בתור אדם ציוני, איני חושב שזה המצב.

אז מעבר לעובדה שראוי לסגור את המיזם המזיק והמיותר הזה של ארדן, שר הממיט נזק מתמשך על שלומם של אזרחי ישראל ועל יהדותה של מדינת ישראל, נשאלת השאלה: מי מודא שהשר ארדן אינו משתמש בפלטפורמה הטכנולוגית החשאית העומדת לרשותו, לשם השפעה מסיבית סמויה על דעת הקהל הישראלית לקראת הבחירות? איך לא מתביישים במפלגת הליכוד למנוע חקיקה לאיסור תעמולה אנונימית ברשת, כאשר הם הקימו בקדנציה הזו גוף ממשלתי שתכליתו היא בדיוק זו, בלי לספר לאזרחי ישראל על כך? כפי שטוענת ד"ר תהילה שוורץ אלטשולר בהקשר אחר, מגיע לאזרחי ישראל לדעת לגבי מי מפקח על השקיפות השלטונית. במקרה של האגף לתודעת המונים, הצעד הראשון הוא ליידע את עם-ישראל על כך שהוקם גוף שלטוני שכזה.

 

סיכום

טועים לחשוב מי שסבורים שאם יוקם מקדש ותיוסד מלוכה, יוקם לצידם גם גוף דמוקרטי כמו הסנהדרין. גוף שלטוני זה היה חידוש של יהדות חז"ל, שבמרכזה בית המדרש ובית הכנסת. אולם מי שיבחרו ללכת לישון עם דת-מקדש, שלא יתפלאו אם יתעוררו כבולים והלומים בדיקטטורה טכנו-דיגיטלית, מהסוג שממנו מזהיר (ובצדק) פרופ' יובל נח הררי; ואם יוזנח הנושא הראשון דלעיל, קרי הצפיפות, בל נתפלא אם גם לא יוותרו בישראל אדמה, מים ואויר לילדינו, וגם לא בעלי חיים או שושני שדה.

עשרת הדברות: קוד אתי ומתנגדיו

[גרסה מקוצרת של רשימה זו תראה אור בשבת שלום, גליון 1096 (פרשת יתרו, תשע"ט), ופורסמה באישור העורך, פנחס לייזר, באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]

המשך…

אחריותיות במרחב הציבורי הממוחשב

בשולי הטבח הנורא בביה"כ בפיטסבורג.

הבוקר קיבלתי דוא"ל שנשלח על ידי הדוא"ל שלי, המודיע כי חשבון ההוג'ימייל שלי נפרץ, וכי אם לא אשלם סכום של 800 ומשהו דולר, במטבע ביטקוין, תוך 48 שעות, יופצו – דרך החשבון שלי -תמונות שצולמו בתוכנת ריגול שנשתלה בטלפון הנייד שלי בחצי השנה האחרונה (למעשה, תוכנות Deep-Fake מאפשרות לפושעים נאלחים שכאלו לייצר כל תוכן שהם רוצים) ורשימת אתרי המרשתת שביקרתי בהם, שלפי הפושע שכתב לי הם איומים ומבישים, תוך רמיזה להקשרים לא ראויים. איני יודע אם הכוונה ל-YNET, הארץ, מקור ראשון, העין השביעית, או אחרים, אבל כמובן שמפושע שכזה אי אפשר לצפות ליושרה או דיוק מיוחדים לגבי מה שהוא מאיים לשלוח בשמי, אם אכן יחליט לממש את איומו, בהנחה שלא אשלם לו את הכופר שדרש.

המשך…

האם מניעת ביקורת מוסרית על צה"ל עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית?

מאת: מרדכי קרמניצר ונדב ברמן שיפמן, פורסם בהארץ (3.10.2018) תחת הכותרת 'הביקורת על צה"ל אינה רק נחלת השמאל, אלא חובה מוסרית ויהודית', ובמהדורה האנגלית בכותרת Criticizing the Israeli Army is a Jewish Obligation

המשך…

קובי אוז על חיוניות חווית הסוכה

קובי אוז הוא אחד היוצרים החשובים בישראל. אלבומו 'מזמורי נבוכים' (2010), מכיל את אחת הפנינות החשובות במוסיקה הישראלית בכלל, ובמוסיקה היהודית-ישראלית בפרט: השיר "זלמן זה לא אתה".

בשיר מבקר אוז את האינדיבידואליזם הבורגני והבעלני, הרואה בממון, במעמד, ובסמלי-המעמד כמו בית ונדל"ן, את חזות הכל. במקומם, אומר אוז, מדגישות ההלכה והמסורת היהודית את האחריות האנושית והמגבלות המוסריות המוטלות על האדם, הממקמות אותנו בתוך העולם כחלק ממערכת יחסים אחראית עם סביבתנו. אוז מדגים זאת במצוות השמיטה, השבת, הנידה והסוכה. בהיותנו בערב חג הסוכות תשע"ט, הבה נתבונן בבית העוסק בחג הסוכות:

המשך…

עצמאות או ברבריות? אדורנו על תפקיד בית הספר

בפרוס שנת הלימודים החדשה, יתהו הורים וילדים רבים: מה בעצם תפקיד בית הספר בעידן הנוכחי?

על חשיבות החינוך הפעלתני בבתי הספר כתבתי לפני כמה שנים. כעת אביא כמה נקודות למחשבה לגבי נושא החינוך מאת תיאודור ו. אדורנו (Adorno), גרמני ממוצא יהודי שהוטבל בילדותו לנצרות, מראשי 'אסכולת פרנקפורט', שנודעה בביקורתה החברתית על האינסטרונמטליזציה של האדם ועל 'תעשיית (או 'חרושת') התרבות' בעידן המודרני.

המשך…