The soul is the prison of the body", Michel Foucault, Discipline and Punish, p. 30"
אפלטון טען כי הגוף הוא קִברה של הנשמה (Soma Sema). אפשר לומר כי טענתו הביאה למפנה אדיר בתרבות המערב שיָחסה לגוף מבטא את הזלזול האפלטוני הזה. אמירתו הנ"ל של מישל פוקו מבטאת ביקורת כלפי הצד הנוכחי במטוטלת התרבותית, שהטמיעה את תפישת אפלטון ושבה נראה כי הנשמה מתפקדת בפועל כ'כלאו של הגוף'. יחס שלילי זה אל הגוף משתקף במידה רבה במערכת החינוך שלנו. כאשר מדובר על מערכת החינוך בפינלנד, רבים מהבוחנים אותה במקומותינו שמים לב (ובצדק) לנושא האמון הרב וההשקעה במורים. אולם אחד המאפיינים המרכזיים להצלחתהּ שאליו לא ראיתי התייחסות משמעותית הוא יחסה החיובי של מערכת חינוך זו לגוף ולמקום העשייה בלמידה.
במאמר בשם 'צמצום הבגרויות כהזדמנות להרחבת הלמידה הפעלתנית' שהתפרסם בקשר עין (בטאון ארגון המורים, גליון 231, תמוז-אב תשע"ג, עמ' 28-26), ניסיתי לברר את תפקידם החינוכי של הידע העיוני והלמידה הפעלתנית, מתוך בחינת מקומו של הגוף במערכת החינוך. חובה נעימה היא להודות לריבה פריד, עורכת עמודים (בטאון הקיבוץ הדתי), על הרוח הגבית ועל פרסום הגרסה הראשונה של המאמר (גליון 762, אייר-סיון תשע"ג, עמ' 22-19).
המאמר הובא לעיונו של שר החינוך, שכתב כי לצד הערות רבות הוא מסכים עם התפיסה העקרונית, וכן העברתיו לעיון בכירי משרדו. על אף שינוי הפרדיגמה וההיערכות הנדרשים אם יתקבל כיוון חינוכי זה, יש לקוות שמשרד החינוך ירים את הכפפה, לטובת חינוך תלמידי ישראל. למעשה יש היום ניצנים של שינוי חיובי – 'תעודת בגרות חברתית', פרויקט בשם 'מפרש' המעודד מנהלי בי"ס ליזמות חינוכית ועוד, אך יש צורך בפתרון קוריקולרי הוליסטי – ולא רק לתלמידים ובתי ספר בודדים. תומר אושרי, מנהל בי"ס 'סליגסברג' בירושלים (בעבר ראש מכינת הנגב בשדה בוקר), סיפר לי על יוזמתו לקיים חצי שנה של 'מכינה בית ספרית' לתלמידי י"ב בבית-ספרו, הזוכה לתמיכת משרד החינוך. יש לקוות שמודל זה יהיה החלוץ לפני המחנה ויאפשר לכלל בתי הספר ליהנות מפירותיו ונסיונו, וכי ישליכו ממנו גם על יתר אחת-עשרה שנות בית הספר.
רשומת המשך בנושא תעסוק באופני הכשרת המורים למהלך, מתוך הזוית של הוראת מחשבת ישראל, שיש בה בכדי ללמד גם על האסטרטגיה הנדרשת בתחומי דעת אחרים. מקום המורים במהלך הוא אולי הקריטי ביותר לשם הצלחתו ומכאן הצורך להרחיב לגבי הטקטיקה הפדגוגית הנדרשת.
גרסה של המאמר פורסמה בבלוג של ד"ר לאה מזור ובפייסבוק של 'תנועת המורים – מחנכים, מורים דרך'.
ידידיה וסיון רהב מאיר עסקו במאמר בהרחבה בתוכניתם 'סוף שבוע זוגי' בגל"צ בכז תמוז התשע"ג (דק' 12:28 – 21:35)
לשון אחרת 
מאמר יפה עם רעיונות נכונים שחלים לא רק על תיכוניסטים אלא על כולנו
נדב כל הכבוד, יפה ששר החינוך הקדיש לך זמן. נקווה שיישם…
מעניין מאד! פותח את הראש לכיוון חינוכי לא שיגרתי. בבית הספר היסודי זה לא פחות חשוב, אולי יותר…
נכון מאד.
לדעתי חלק ניכר מהאלימות שיש במערכת החינוך הוא פשוט
התקוממותו של הגוף המושתק של התלמידים כנגד בית הספר המתעלם מהם.
מאמר חשוב ומעורר מחשבה.הלוואי שייושם!! לדעתי יש גם להכניס במערכת החינוך שיעורי הכנה לחיים, עם כלים מעשיים להתמודדות עם החיים בעידן התובעני והלוחץ שבו אנו חיים. יישר כוח נדב!
שלום נדב,
מברוק על המאמר.
במובן ידוע היה ב'חברת הנעורים' של החינוך הקיבוצי עד שנו השבעים סממנים רבים של החינוך אותו אתה מעלה על נס – ואני מסכים איתך. האירוניה ההיסטורית שחינוך זה הומר ל'עשיית בגרויות' בטענה שהוא אינו אקדמי מספיק.
אחד הגורמים של המצב הנוכחי העגום הוא ביטול בתי הספר המקיפים ובתי הספר המקצועיים שבהם ניתן היה לשלב בין 'הגוף לנפש'.
בתודה ובהצלחה לשינוי
דובי ברק
תודה דובי ועמיתים יקרים על דבריכם.
אחד הסיכויים הגדולים של המהלך המוצע הוא שהגוף והעשיה יהיו חלק לא רק מחינוך מקצועי,
אלא גם חלק משמעותי בשגרת יומו של הלימוד ה'רגיל'.
הטמעה טובה של הנושא עשויה למזער את קונפליקט ה'הסללה' הנושן
כיון שהיא תשמוט את הקרקע מתחת החיצוי הקשיח שבין ה'עיוני' וה'מעשי'.
מסכימה מאוד עם דבריך, ומדברת עליהם כל הזמן עם מורים סביבי. מהרבה מאוד בחינות יש תחושה שהמערכת לא מותאמת לא לצרכים ולא ליכולות, לא של התלמידים, לא של החברה ולא של המורים. הרבה מהבעיות שאנחנו מתמודדים איתם כל הזמן (קשב וריכוז, משמעת, אלימות) הם בעיות שלדעתי המערכת עצמה יוצרת במבנה שלה, בסדר היום שלה, וכו'. אני נאלצת להמליץ לתלמידים מתקשים ללכת לאבחון שהמשמעות שלו היא בדרך כלל ריטלין ו/או התאמות, מכיוון שזו הדרך היחידה שבה הם ואנחנו יכולים להתמודד בתוך המערכת כפי שהיא, כשברור לי שהדבר הנכון יותר לעשות הוא לשנות את המערכת הלא הגיונית.
יש למשרד החינוך תכנית שנקראת "כישורי חיים", שזה רעיון מבורך ויפה, לחנך את התלמידים בבית הספר לחיים מאוזנים, טובים ובריאים, אבל זה קצת מגוחך לנסות לעביר מסר של איזון ובריאות במסגרת שיעור חינוך, סביר להניח פרונטלי, שעה בשבוע במקרה הטוב, בתוך מערכת שבה כל סדר היום הוא רחוק מלהיות מאוזן ובריא. כפי שדובי ברק, (חונך שלי לשעבר וכותב בבלוג זה) נהג להגיד (ואולי עדיין נוהג…), אם אתה מסביר לתלמידים שלך לא לצעוק ורגע לפני או אחרי צועק בעצמך, אין שום משמעות לאמירה שלך. המעשה החינוכי הוא חזק לאין ערוך מהאמירה החינוכית. וכך גם במקרה זה. אין טעם ללמד את התלמידים על תזונה נכונה ואורח חיים בריא, ואחר כך לא לתת להם זמן לאכול ארוחת צהריים כמו שצריך, כשבקפיטריה של ביה"ס מוכרים בעיקר זבל, וגם המורים בעצמם נאלצים לאכול בעיקר סנדביצ'ים כל היום, במהירות, בהפסקה תוך כדי כשהתלמידים קוראים להם לכל מיני עניינים במקביל. או להגיד שציונים זה לא חשוב, וכל היום לחלק להם ציונים. וכן הלאה וכן הלאה. לא חסרות דוגמאות.
אני מרגישה שאני באופן אישי לא אוכל להישאר המון שנים במערכת כפי שהיא, ומקווה שאצליח למצוא או לייצר בעתיד מקום שנראה לי נכון יותר, עבורי ובכלל. בתקווה שהוא כן יהיה בחינוך. אחת התכניות שלי היא ללמוד הוראת יוגה, בתקווה למצוא דרך להכניס גם את זה לבית ספר ביום מן הימים.
בהצלחה לך ולכולנו!
אולי זה יעזור לרכך את הגזענות הפושה במקומותינו.
התלמיד הישראלי לומד להבין בביה"ס שממנו לא מצופה 'ללכלך את הידים',
ושחוטבי העצים ושואבי המים שלו הם גויים, ואז מה הפלא
שרבים מהתלמידים חושבים שסגולת עם ישראל מתבטאת בזה שכולם אמורים להיות עבדים שלו.
אז ידע עיוני אינו דבר חשוב? לא הבנתי.
רינת, ידע עיוני הוא חשוב מאד בעיני (זהו גם עיסוקי המרכזי באופן אישי). אולם קוריקולום שאינו מתחשב בכלל הווייתו של התלמיד, יוצר למידה שבה גם הצד העיוני הולך לאיבוד. לגבי 'דברים שאין להם גוגל', בשונה מפרשנותם של סיון וידידיה, לא התכוונתי שמה שקיים באינטרנט אינו בעל ערך מעצם הגדרתו, אלא שפיצוץ הידע הפוסט-מודרני רק מעצים את ההבנה שהידע לכשעצמו אינו הערך המוסף של בית הספר.