אחד הדברים הצריכים עיון בשיח הישראלי התקשורתי הוא הדיבור על מעמד הביניים כתכלית המדינה. מתי הוחלט שרק למענו של מעמד הביניים הוקמה מדינת היהודים?

היו אלה אבות הציונות כדֹב בֵּר בורוכוב, נחמן סירקין ואחרים אשר דיברו דוקא על 'הפיכת הפירמידה', על כך שבאנו ארצה בכדי ליצור יהודי חדש, היודע לעמול, ליצור ולעבוד במו-ידיו ולא רק לנהל אנשים אחרים ו'עסקי אויר' ('לופט גשעפטען'). אמנם רבים מאנשי מעמד הביניים מייצרים מחקרים ורעיונות (באקדמיה), תוכנות ואפליקציות (בהיי-טק) וכו', אולם אי אפשר לה לחברה אנושית להתקיים בלי עובדי כפיים, מנקי שירותים ציבוריים, וכנראה שגם מאבטחים. כיון שעם גיבוריו של העם היהודי נמנו סנדלרים (רבי יוחנן), רועֵי צאן (משה, דוד, רבי עקיבא) וכן הלאה, יש לפקפק במי שטוענים שאת עבודות הכפיים שלנו צריכים לעשות רק עמים אחרים, או שלא הגיוני לצפות שיהודי יוכל להתפרנס במדינת היהודים מיגיע כפיו.

מעמד הביניים הוא סקטור, ממש כמו 'החרדים'

אחת המפלגות המתמודדות לכנסת הזו היא מפלגה שהעלתה על נס את 'הצלת מעמד הביניים'. בתוך כך היא שואלת את השאלה 'היכן הכסף?'. הנחת המוצא היא שכסף זה נגזל ממעמד הביניים בידי 'סקטורים': החרדים, המתנחלים, הועדים החזקים והמאורגנים במשק. אלא שגם מעמד הביניים הוא מגזר. סקטור זה אינו מובחן סוציו-רליגיוזית כמו החרדים, נניח, אך הוא עדין סקטור – מגזר סוציו-אקונומי. אך יש לצידו שני סקטורים אחרים: עניים ועשירים.

מי שרואה לנגד עיניו רק את מעמד הביניים אינו שונה מהותית מן העסקנים של ש"ס. הרי כל מגזר יודע לדבר יפה על עצמו ובזכות ההטבות של עצמו: ללא 'עידוד' השקעות ההון לא תחלחל הצמיחה לשכבות החלשות; בלי לימוד התורה בישיבות נפסיד במלחמות; וכן הלאה. אבל כשמעמד הביניים, באשר הוא מגזר, מלין על כך שמגזרים אחרים 'מושכים לו את השמיכה' התקציבית, זה מגוחך. כשיאיר לפיד מאשים את החרדים בסקטוריאליות הריהו פוסל בעיקר במוּם המגזרי שלו עצמו. טיעונים צודקים בזכות רווחתו של מעמד הביניים יכולים להיות מושמעים רק במסגרת היותו חלק ממארג חברתי-כלכלי אחראי כולל; לא סקטוריאלי.

מובן כי ישנה חשיבות כלכלית ופרודוקטיבית למעמד הביניים במדינה דמוקרטית; הגיוני גם כי היותו של מעמד הביניים נתח גדול מהאוכלוסיה (שניים-שלושה עשירונים) מעניק לו משקל דמוקרטי גדול יותר מזה של המאיון העליון. בכל זאת, דמוקרטיה מבוססת על הרוב. אבל ממתי בדיוק נהיו כל מי שעובדים קשה במדינה שלנו לחסרי מעמד? ("קשה" = עבודת כפיים; להבדיל מהעברת שעות ארוכות במשרד ממוזג). מתי שכחנו כמדינה יהודית את העניים? האם אין להם זכות לחיות ולהתפרנס בכבוד? כיצד יכולות מפלגות לדבר על טובת כלל אזרחי מדינת ישראל, ולהמשיך לנפנף כל העת בדגל הסקטוריאלי של 'מעמד הביניים'? דגל זה הוא סקטוריאלי ברגע שברור שטובת מעמד הביניים באה לו על חשבון השכבות החלשות, ולא לצידן. אנסה להדגים זאת כעת.

מעמד הביניים נוסע והמאבטחים רטובים

ובכן, האם אכפת ל'מעמד הביניים' מהעניים, ובייחוד מהעובדים העניים? על פי מקרה המבחן דלעיל, התשובה היא כנראה שלא.

לאחר שבועיים של אשפוז בהדסה עם בננו הקטן (כל הכבוד לצוות הרפואי המסור!), אוכל לומר שגם אני כשלתי בכך בפעמים הרבות שהגעתי ברכבי להדסה עין-כרם לאורך השנים האחרונות. אלא שצלחה עלי משום מה הרוח לפני כמה ימים והחלטתי לנסות לקדם במשהו את מצבם של המאבטחים העובדים בכניסה לבית חולים זה.

מאבטחים מסורים אלו עובדים שם בגשם ובקור עז ובודקים מכוניות, פותחים את תאי המִטען ואפילו מחייכים. בית החולים גובה לא פחות מעשרים שקלים דמי כניסה מכל מכונית נכנסת, אולם משום מה לא רואה צורך להקים למאבטחים אלו סככה קבועה תחתיה יוכלו לעשות את מלאכתם. אין מדובר במחסום פתע או בעמדה זמנִית; בית החולים קיים כבר יותר מחמישים שנים. ממש כעת נחנך מגדל אשפוז חדש ע"ש דוידסון, שעלות בנייתו היתה כמיליארד שקלים. אז אין כסף לבנות סככה למאבטחים?

הרבה היגיון אין בכך גם מבחינת חברת השמירה 'ימית בטחון': כשהמאבטח עומד בגשם, וזה קורה הרבה בחורף הירושלמי, צריך להחליף אותו בתכיפות רבה, לאחר שהוא רטוב עד לשד עצמותיו. אבל חברת השמירה טרם 'נשכבה על הגדר' בשביל לספק תנאים סבירים לעובדיה. כחלק מהשלכות מדיניות ההעסקה בשיטת 'מיקוּר-החוץ' (out-sourcing), לבית החולים אין אחריות ישירה על השמירה, ולחברת הקבלן אין את התקציב והיכולת הבירוקרטית לבנות לשומריה סככה הולמת. האחריות לכך מוטלת בסופו של דבר על בית החולים, ולא על חברת הקבלן. לא מזמן ניסו יו"ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ', חה"כ דניאל בן-סימון ואחרים להעביר את הצעת חוק עמדות שמירה לעובדים בענף השמירה והאבטחה (התשע"א), אותה דחו לבסוף אנשי האוצר. 

מדוע זה קורה? מדוע בית חולים מהמתקדמים בעולם לא מציב סככה קבועה ומכובדת לבאים בשעריו ולמי שאמונים על בדיקת רכביהם? על שאלה זו נעניתי בידי הקב"ט של הדסה כי עירית י-ם לא מתירה הקמת סככה בגלל שהרכבת הקלה עתידה לעבור שם. העברתי שאלה בנושא לבדיקת ראש העיר ניר ברקת ולידיעתם של כמה מחברי מועצת העיר ונקוה שכל אלו יוכלו לסייע. הילה ויסברג, כתבת העיתון TheMarker הרימה את הכפפה, והיום היא פרסמה על כך תחקיר. אתם מוזמנים להכנס לכתבתהּ, להגיב לגבי הנושא הזה ולהציף מקומות נוספים בהם קיים מחדל דומה.

לפי התרשמות לא מדעית שלי מהפעמים האחרונות בהם נכנסתי להדסה, מאבטחים אלה נמנים במידה רבה על העדה האתיופית (גילוי נאות: אנשיה הם מהחביבים עלי בעדות ישראל. כנראה שהדבר נעוץ בכך שכשגדלתי בקיבוץ היו לנו כמה וכמה 'מאומצים' מהאולפן שהיו בני העדה האתיופית). מאבטחים נוספים הם ממשפחות עולי ברה"מ לשעבר וכיוצא בזה. אף שאיני הדובר שלהם, לפחות מבחינת דו"חות העוני בישראל ניתן רק לשער כי יאיר לפיד הוא לא בדיוק המייצג שלהם. לרובם אין עתיד בתור מה שנתפש כ'מעמד הביניים' במדינה (כלומר בינוני גבוה), גם אם יעבדו קשה כל חייהם.

השפלת המאבטחים – בידולם מאנשי הביטחון 'האמיתיים'

בישראל יש חובה גיוס לצבא של שלוש שנים. אבל אחריהן, יש המשתחררים ועוסקים במה שיחפצו, יש המשרתים בקבע וזוכים לתנאים טובים בצבא ובמסגרות הסמוכות לו, ויש היוצאים לאזרחות ונהיים חפ"ש ('חייל פשוט' בצבא) לעוד כמה שנים. אלא שהפעם זה בחברות שמירה, בשכר מינימום או לא רחוק ממנו. האם מאבטחים אלה שומרים עלינו? ודאי. למה שלא יזכו לשכר הולם על עבודתם? ולמה אנו לא חושבים שמגיע להם לעבוד בתוך סככה נורמלית?

הרי הביטחון שהם מספקים לנו הוא השלמה של הבטחון שהממשלה, צה"ל והשב"כ אמורים לספק לאזרחי המדינה, או במקרה הגרוע אפילו תולדה של מחדליהם. ופה קבור הכלב. אם היו למאבטחים תנאים טובים, אולי היינו חלילה וחס שואלים: מה בעצם ההבדל בינם לבין אנשי הקבע? אלו מקנים לנו ביטחון וגם אלה. למען רענון הזכרון, נזכיר שלא מעט מאבטחים קפחו את חייהם בשנים האחרונות בתוקף תפקידם.

למה אנו מעדיפים לטמון את הראש בחול כשאנו רואים מאבטח עובד בגשם, כשמאחוריו מתנוסס מגדל אשפוז שעלה מיליארד שקלים? אנו יוצרים בידול מחשבתי מלאכותי בין המאבטח לבין איש הקבע; כפי שכתב ד"ר אבי בראלי, נוח לנו לתפוש את העני (המאבטח, במקרה זה) כמי שעליבות תנאי העסקתו היא שיקוף של מהותו, ולהאשים אותו במצבו. ממש כפי שהנוצרים ראו במצבם הירוד של היהודים לאורך ימי הביניים עדות לאי-נבחרותם בעיני האל (ברוח פרשנותם לפסוק 'לא יסור שבט [=מקל, עונש] מיהודה', בראשית מט 10). על האתיקה הפרוטסטנטית-קפיטליסטית הזו של מצבו החיצוני-כלכלי של האדם כעדות לנִבחרותו, עמד מקס ובר במחקרו הנודע על 'האתיקה הפרוטסטנטית ורוח הקפיטליזם'. דברי ובר עשויים אולי להסביר מדוע אנו מעלימים עין מתנאי העבודה של העובדים העניים. אצלנו ביהדות, על כל פנים, אין זה מפתיע שהיתה יכולה להופיע הטענה ההפוכה, מפיו של הרב יהודה בן מויאל בספרו 'שבט יהודה'. לדבריו, 'אין העניוּת מן העבירות', כלומר: מצבו החיצוני של האדם אינו עדות לטיבו האמיתי בפני האל.

'כאילו הם עצם אחד עִמנו'

משכורתם של המאבטחים כנראה תשאר בעינה. האתוס הציוני היה (ובמבט כולל גם נותר) שלילתו של מה שנתפש בעם היהודי כפסיביות הגלותִית; צבא הגנה לישראל הוא עדין פעיל ויוזם בעוד המאבטחים פסיביים, ולכן יתרונו ויוקרתו של צה"ל בתִגמול עובדיו יעמוד כנראה על כנו. אך למה לא לבנות סככה למאבטחים העובדים בגשם – וברגעים אלה בשלג – בכניסה להדסה עין כרם? לא רק מעמד הביניים נברא בצלם אלהים. אין טובות ממילותיו הנושנות של אהרן דוד גורדון (מתוך מאמרו 'לא זו הדרך') לסיום הדברים האלה:

"על כן עלינו לראות את כל העובדים את עבודתנו כאילו הם עצם אחד עמנו, עצם אחד, אשר עלייתו או ירידתו של כל פרט שבו היא באותה המידה החלקית עלייתו או ירידתו של הכלל כולו, כלומר של כל הפרטים כולם, של כל אחד מאתנו."