תהליכי הדה-הומניזציה בישראל אינם מסתכמים בהשוואת ערביי ישראל ולהט"בים לבהמות, בהתרם דמם וברציחתם. בשורות הבאות אתיחס לתהליך גלובלי האמור להטריד כל אחד מאיתנו, הנוגע לשאלה פשוטה: האם גם נכדינו יזכו להיות בני אדם? כל מי שקרא את הספר החדש של יובל נח הררי 'ההיסטוריה של המחר' עשוי להיות מוטרד מכך. פרופ' הררי טוען גם כי "ההסטוריה החלה כשבני אדם המציאו אלים, ותגמר כשבני אדם יהפכו לאלים". בשונה מכך, אני מקוה שהתהליך של חיסול האנושות והאנושיות אינו גזירת גורל: לא "ההסטוריה תגמר כְּשְ", אלא האנושות "עלולה להגמר אם". בשורות הבאות אתייחס להבט מסוים של הנושא, בהקשר של עובדי קבלן ושל ההחלפה של עובדים ברובוטים, המשחרת לפתחנו.

עובדי הקבלן 'שקופים' אך אין שקיפות מידע לגבי היקף התופעה

בישראל ישנם מאות אלפי עובדי קבלן בשירות המדינה, במגזר הציבורי ובמגזר הפרטי. בדברים אלו אתייחס למדינה, מתוך ראייתה כאחראית לשלומם של אזרחי ישראל וכמי שנושאת בהשלכות החברתיות העקיפות של מדיניותה, ואסביר מדוע למרות שנראה כאילו הנושא נפתר, מוטב גם לעובדים הרואים עצמם כעת מוגנים, לתמוך בהעברת עובדי קבלן להעסקה הוגנת.

מגמת מיקור החוץ (out sourcing) של העובדים מלווה בשמיטת אחריות ממשלתית על שקיפות המידע לגבי היקפיה, גם כשדורשת אותו הכנסת. על פי הנחיות משרד האוצר אסור למדינה להעסיק עובד קבלן יותר מששה חודשים, אך היא מעסיקה כך אחוז גבוה של עובדיה (ההערכות מדברות על 20%). זאת, אף שראוי למדינה לשמש מודל לחיקוי בעבור המגזר הפרטי ולמרות שהיא משלמת לבכירים במגזר הציבורי משכורות הגבוהות עד פי 25 משכר המינימום.

 

האם מותר לשלם על פלאפל 15 ₪ במקום 20 ₪?

חשבו על עובד קבלן טיפוסי בתחום החינוך, השמירה והנקיון בבתי הספר ובבתי-החולים: איש/אשה העושים את עבודתם נאמנה לאורך שנים, אך יד נעלמה החליטה שמשלמים להם משכורת זעומה, על בסיס יומִי וללא קביעות. כלומר: יש במשק אזרחים סוג א', המקבלים שכר על כל חודשי השנה, ולצדם אזרחים סוג ב', מסורים ותורמים לא פחות לחברה הישראלית, שהמדינה משלמת להם על כ-10 חודשי עבודה. כשאזרחים סוג א' מסבים לארוחות החג בחודשי תשרי וניסן, ובמשך פגרת הקיץ, אמורים האזרחים סוג ב' לקושש עבודה נוספת.

האם חינוך איכותי, היגיינה בבתי חולים ורחובות נקיים אינם אינטרס משותף לכולנו? האם דמו של מי ששומר על מאות ילדים בבית ספר סמוּק פחות מזה של נגד בבסיס צה"לי עורפי? תירוצים המועלים כצידוק לעוול ההעסקה הקבלנית היומית הרב-שנתית הם למשל 'אבל הוא בחר את העבודה הזו' או 'היא היתה צריכה להשקיע יותר בלימודיה'. האם המצדדים בכך משלמים 15 ₪ למוכר הפלאפל כאשר מנה עולה 20 ₪?

בניכוי ההשלכות הרחבות של ה'יעילות' הצרה, מצבנו מצוין

ההתעלמות מרווחתם של עובדי הקבלן כמעט ונכפית על אזרחי סוג א' של ישראל המופרטת. עיצוב המרחב, החברה והשיח בישראל ממגזר אותנו לשבטים ולתת-שבטים, כפי שהזהיר לאחרונה הנשיא ריבלין. במסגרת זאת, העִסקה במסגרתה המדינה מתייעלת על גבם של עובדי-קבלן נתפסת כנוחה לאזרחים סוג א': ההוצאה הציבורית (כביכול) מצטמצמת, והכסף הממשלתי מתפנה (כביכול) לטובת צרכי כלל האזרחים. האם זה באמת 'יעיל' יותר?

'ייעול' ממשלתי בדמות משכורת יומית מצומקת המשולמת לעובד ציבור הפועל לטובת החברה במשך שנים רבות, אינו לוקח בחשבון את מכלול חייו של עובד הקבלן, את רווחת משפחתו, דן את ילדיו לעוני חמור ואף מדרדרם לפשע. היעילות הצרה אינה לוקחת בחשבון את הוצאותיה העקיפות של הממשלה לשיקום הנזקים הללו, וגם לא את הכלכלה עצמה, המואטת במצב שבו יש ציבור עצום שאין לו כסף להוציא על צריכה. ה'יעילות' הקפיטליסטית הזו היא פולחן המבוצע ללא שקלול נזקיו הרבים בהווה ובעתיד. סגירת 'נציבות הדורות הבאים' בכנסת משקפת את מדיניות בת-היענה הזו.

אין זה אומר שאין הפרטות מוצדקות. אך שיטה שבמסגרתה המדינה משלמת באופן פוגעני על שירותים החיוניים לרווחת אזרחיה, המבוצעים על ידם לאורך שנים, היא בלתי מוסרית ואין לקבלה. מאידך, אין זה אומר שהסדרי העבודה צריכים להיות בלתי-ניתנים להתרה במקרה של עובד עצלן או רשלן.

הדה-הומניזציה של המחר מתחילה היום

"האדם נולד להיות אנושי… ולא להיאבד כניסוי לא מוצלח" (קארל יאספרס)

מי שחושבים שהם חסינים בפני נזקי ה'יעילות' הצרה מוזמנים להתעורר. מבלי לזלזל בחומרת איום הגרעין האיראני, מתרחש בעידן הנוכחי מהלך אנטי-הומני משולש: (1) נסיונות לשכנוע בני האדם להפוך לסייבורג (Cyborg) וכי שעטנז בין אדם למכונה הוא 'העתיד' (2) מאמצים ל'האנשת' הרובוט (3) טענות כי את הרובוטים צריך להפוך ל'שותפים'. ברקע מרחף איום 'הסינגולריוּת', שממנה ואילך מבשרים מומחי טכנולוגיה כי הרובוטים ישלטו בנו. בינתיים מבקשים 'להביא את היום' ולהדחף לעולמנו רובוטים 'חכמים', רחפנים מפרי-פרטיות, מכוניות וכלי נשק 'אוטונומיים' שהם למעשה 'הטרונומיים', כלומר נשלטים מבחוץ, מרחוק (ומעלים שאלות חמורות מאד לגבי האחריות למעלליהם).

התאגידים המקדמים מהלכים אלה הבינו שהמבוגרים אינם מוכנים לוותר על אנושיותם לטובת קיום רובוטי, ולאחרונה ניכרת כניסה של גורמים רבי עוצמה אלו למנגנוני המדינה תוך יצירת שותפות חוזית עמה (בתחום החינוך, למשל) בשביל ליהנות מכוח הכפיה הדמוקרטי שלה על האזרחים, ובייחוד על הילדים. זאת, בשם ערכי ה"מדע", ה"עתיד" וה"חדשנות" המקודשים [משרד המדע הטכנולוגיה והחלל מטיף בפרסומות ברדיו את המסר הבא: "ובגדול, להבין שמדע זה הכל". ברם, משום מה לא שמענו ממשרד המדע התייחסות לפשעי השנאה האחרונים. האם יכול להיות שכפי שאמר בזמנו ישעיהו ליבוביץ, מדע איננו עוסק בערכים? אם כן, מה פשר הניסוח הטוטליטרי הזה? האם מישהו היה מוכן לקבל ממשרד הדתות פרסומת כמו "ובגדול, להבין שדת זה הכל"?].

'להתעלות מעל גופניותנו': גלגול טכנולוגי של שנאת הגוף האנושי?

"בעולמנו זה האדם הוא יצור משולב העשוי משכל ומחומר, מנשמה ומגוף […] כל דחייה של הגוף היא דחייה של האדם עצמו" (אליעזר ברקוביץ)

המרת האנשים ברובוטים עוברת דרך שחיקת תפקיד המדינה. ה'יעילות' של הגוף המדיני, המסיר מעצמו בהדרגה את האחריות לפעולה ממשית במרחב לטובת אזרחיו, היא גם תוכנית-האב ה'כלכלית' ביחס ל'ייעול' הגוף האישי של כל אחד ואחת מאתנו. אנו נדרשים (ברוח שלילת הגוף בנצרות הקדומה) 'להתעלות מעל גופניותנו': למה שאזיז את גופי? יש איי-רובוט; למה שאטפל בילדיי? בקרוב יהיה קיד-רובוט; לחיצה על מתג התאורה מכבידה עליך? יש בית חכם; ולמה שנטפח את סביבתנו? יש משקפי מציאות ממומנת ('רבודה').

בקרוב יוצגו לנו רובוטים חכמים כחוסכים אפילו את הטרחה לומר את רצוננו, כשיואילו בטובם 'לקרוא' אותנו, כלומר לסרטן אותנו ולפלוש למרחב האנושי החופשי האחרון שנותר לנו (בני אדם הם לעתים איטיים, אבל הם מסוגלים להבין ללבנו בלי לסרטן אותנו). הצפת המרחב בקרינה במסגרת ה'אינטרנט של הדברים' תיטיב לשכנע אותנו שבצלמנו האורגני לא נשרוד בעולם הזה. אך האם חובה עלינו, בני האדם, להסכים לכך?

ה'יעילות' הרובוטית של המחר: עוד נתגעגע ל'יעילות' של האתמול

בשם האלהת ה'תחרות', לא מספיקה התחרות בין בני האדם, וכעת נִדרש להתחרות גם בשכפולי אדם רובוטיים. נראה שהיעד ההומני של טובת האדם והחברה הולך ונזנח לטובת מדדים אחרים.

ברוח זו, טוען השר דני דנון ש'ישראל זקוקה לתוכנית לאומית לרובוטיקה', לשם חסכון והחלפת עובדים בתחומים רבים ("יעילות", אמרנו?). בקרוב נראה קמפיינים להחדרת רובוטים דמויי-אדם למגזר הציבורי והפרטי, והם יוצגו כיעילים וחסכוניים במיוחד, במסגרת מכרז ממשלתי שיפריט את המשילוּת לחברות ניהול גלובליות. נראה כי תעשיית הרובוטיקה זקוקה לישראל לא פחות מש'ישראל זקוקה לרובוטיקה': אולם האינטרס של התאגידים המסחריים שיפעילו את הרובוטים הוא כלכלי גרידא. יהיו לכך שתי השלכות חשובות: (1) בשם ה'יעילות' של החלפת בני אדם ברובוטים דמויי אדם, הון עצום 'יברח' מישראל (2) להבדיל מרובוטים, בני אדם (גם אם הם עובדים זרים) מוציאים חלק ניכר מהמשכורת המשולמת להם על צרכי הקיום, כך שחלק נכבד מהמשכורת הזו חוזר לקופת המדינה.

בעיה נוספת היא שיש גבול ליכולתם של תקציב המדינה ומנגנוני הרווחה לשאת אחוזי אבטלה גבוהים. במצב שבו הפרנסה נשענת על שכר עבודה, במדינה שלא נותרה בה רשת בטחון כלכלית ממשית, רעב המוני ומלחמת אזרחים לא נראים כמו תסריט מופרך. מה תהיה אחריות המדינה לגורל אזרחי המדינה לנוכח אבטלה המונית כזו ("שלא נגיע למצב של יוון וספרד", זוכרים?), אם 'נפסיד' בתחרות מול הרובוטים? שלא לדבר על נזקי הקרינה שיכפו עלינו רובוטים דמויי-אדם מסרטנים שיהיו בכל מקום. את השאלות הקשות על השפעות דחיקת בני האדם משוק העבודה על עצם קיומה המדינה מוטב להעלות לפני שנתבשר כי הממשלה חתמה בשמנו על הסכמים מפוקפקים שהפרתם תגרור אותנו לבתי-דין בינ"ל (בדומה לפלונטר של מתווה הגז).

הבחירה עדיין בידינו

"לא לפרוש את האדם עד תום" (שלמה טנאי)

מי שלא יגן היום על אנושיותם של עובדי קבלן 'שקופים', יהיה אדיש גם כלפי החלפתם ברובוטים, אך יופתע ויתקומם כשלא יהיה איש שיתנגד להחלפה שלו-עצמו ברובוט שיוצג כ'יעיל' יותר.

להבדיל מבימי המהפכה התעשייתית, הטכנולוגיה היום מתיימרת (וכמעט גם יכולה) להחליף לא רק את העבודה שהאדם עושה, אלא גם את היכולות והכישורים המילוליים והקוגניטיביים של האדם עצמו, מבצע העבודה. לכן לא מועילה ההשוואה של המצב הנוכחי לימי התפשטות המיכון התעשייתי ולאי-אלו נבואות זעם שנאמרו אז ונתבדו.

אפשרות אחת להתמודדות עם האתגר היא להבחין בין רובוטיקה בתעשיה, שם אין ענין מיוחד לצמצמה (אף שלא כדאי לתת להם 'אוטונומיה' מוגזמת), לבין עבודות הנעשות בידי אנשים, בזיקה ישירה לאנשים אחרים ואשר חלק מהותי מהן הוא הפעלת אינטראקציה רגשית, מילולית או טיפולית (דוגמת אחיות, עובדים סוציאליים, רופאים, מורים, פקידים, שוטרים, חיילים, סוהרים, מלצרים ועוד). את המקצועות הללו אפשר לכנות 'עבודות מוּכוונוֹת-אדם'. גם אם יש תחומים אפורים, העקרון המנחה ברור. על מקצועות אלה יש להגן בחקיקה מקדימה בכנסת, ובמגזר הציבורי והאזרחי – בהחרמת בתי עסק וחברות שיציבו רובוטים דמויי-אדם במקום בני אדם.

האם עובדי הקבלן יעזרו לנו לשמור על אנושיותנו מעצמנו?