רעיון בניית בית המקדש השלישי חזר לקדמת הבמה בעשור האחרון, וביתר שאת בחמש השנים האחרונות, בעבור יהודים לא מעטים. לאחרונה פורסם סרט תיעודי של רוני קובן על נאמני הר-הבית. רבים סבורים שבניית בית מקדש שלישי לא תשנה מהותית את המצב הקיים, אלא רק תוסיף עליו כהנה וכהנה.
מדריכי בדוקטורט, פרופ' אבינועם רוזנק, עמד לפני כמה שנים על שאלה זו במאמרו 'הרהורים על טיבה של ההלכה בעולמו של מקדש' (דעות 58, תשע"ג, 9-5). ההלכה היהודית אמנם אינה תוצר של חורבן המקדש, והיא ללא ספק קדמה לו בעניינים רבים, אולם עיצובה של ההלכה בידי חז"ל נושא חותם בתר-מקדשי מובהק. אשר על כן, מעלה רוזנק שאלות חשובות לגבי התמורות האפשריות בהלכה במקרה של הקמת בית מקדש שלישי, ובכלל זאת שאלת הנבואה. כמו רוזנק, ובדומה לאריאל פיקאר, תומר פרסיקו, ואחרים, גם אני סבור שיש כאן סוגיה עמוקה שיש לדון בה בכובד ראש.
תהלוכה לציון 70 שנה להקמת מדינת ישראל, ניו-יורק תשע"ח
למשל: מיהו המוסמך להקים מקדש? האם ממשלת ישראל יכולה ומוסמכת לקדם מהלך כזה, כאירוע שיגרום לפריצת מלחמה אזורית, או אולי כאחת מתוצאותיה, ללא הסכמה נרחבת של העם היהודי? האם שר הדתות או הבטחון יכולים להורות על כך תוך שימוש בכוח הממשלתי הרב המוקנה להם בשם כלל אזרחי ישראל, ובמידה מסוימת בשם העם היהודי כולו?
ובאופן מהותי יותר, האם הקישור בין הקמת מקדש לשפיכות דמים (כמו בתמונה הנ"ל, אותה צילמתי בשנה שעברה) משקף מהלך שהוא פנימי למסורת היהודית, או מסמן שימוש באנרגיה יהודית משיחית לטובת הקמת מקדש, הנתפס בעיני נוצרים משיחיים לא מעטים כתנאי להמרת דתם של היהודים, ולהשמדת מי שלא יסכינו לכך? ומה עלולים להיות המחירים הדתיים-חברתיים של הקמת מקדש, לגבי יהדות בית-הכנסת, המצטיירת כשונה באופן יסודי מזו הצדוקית, שהיתה האליטה הכהנית בימי בית שני? האם עלינו לקחת בחשבון את ההבדלים העמוקים בין שני ענפי היהדות הללו? האם יש סיבה לחשוש שריכוז הפולחן יעיב על בתי הכנסת, ואולי אף מעבר לכך, כמו שהיה ברפורמה של יאשיה בימי בית ראשון, אשר מחתה באגרסיביות את מקומות הפולחן המבוזרים? האם ישנה חפיפה בין יהדות המקדש לבין הדת הדומיננטית בעת הזו, הלא היא 'דת המידע' (Dataism), כפי שמגדיר אותה יובל נח הררי? האם הקמת מקדש תתרום אפוא להתמודדות מיטיבה עם משבר האדם והאנושיות בעת הזו, או חלילה תתרום ל'פתרונה הסופי'? מה יאמר הציבור היהודי החילוני הפרו-מסורתי בישראל לגבי הסוגיה הנכבדה הזו? והאם ענפי יהדות בית הכנסת בעת הזו (בישראל ובארה"ב) מסוגלים לחשוב יחד, ובאופן פרגמטי, לנוכח האתגרים הללו?
במאמר-מסה בשם 'יהדות בית-הכנסת או דת מקדש? הבחירה (עדיין) בידי עם ישראל' (דעות 88, סיון תשע"ט, עמ' 40-33) שפורסם כעת, ביקשתי לדון בשאלות אלו, ולהצביע על משמעויותיהן היסודיות, בכדי לקדם שיח בנושא. תודתי נתונה למגיבים ומלומדים שנתנו משוב על גרסאות קודמות של הדברים, ובייחוד למיכה גודמן ולבר גוזי. טעויות שנותרו שלי הן.
לשון אחרת 
מצטער, לא השתכנעתי. אתה פשוט שבוי ביהדות שנולדת אליה. לו חשבת לעומק על כך ועל קשת ההרגלים השרירותיים שמובילים אותך להגן על צורה דתית שאבד עליה הכלח, היית מודה שהצדק והאמת עם אנשי המקדש. ראה למשל את הטור הבא:
https://www.makorrishon.co.il/judaism/132701/
עדיפה דת חיה על דת אנמית.
am curious how you see the overlap between Temple Judaism and Data'ism
שי, הטענה שיהדות חז"ל היא אנמית מתעלמת ממאפייני היהדות שעמדו עליהם אליעזר ברקוביץ ב'אלוהים אדם והיסטוריה', דניאל בויארין ב'הבשר שברוח' ואחרים. בן שלום מעלה למעשה טענה ניטשאנית, שלמולה מחווירה לא רק יהדות חז"ל, אלא כלל הצורות המתורבתות של האנושות. יתרה מכך, זה גול עצמי: הקניבליזם, למשל, הוא 'בשרי' בהרבה גם מיהדות המקדש. בנקודה זו אפשר להזכיר את ביקורתו של ויליאם ג'יימס על ניטשה: "בעיני ניטשה אין הקדוש אלא הופעה של עבדות והתרפסות" (החוויה הדתית לסוגיה, עמ' 244). לדעת ג'יימס, ניטשה מייצג את האידיאל של "הזכר המבוגר אוכל האדם" (!) (שם, עמ' 245).
As for your question, Zachary, in the essay I point out the following characters: Materialism (as contrasted with halakhic moderate nominalism), rituality (a.c.w halakhic priority of the ethical), mystery (a.c.w. halakhic common sensism), and speechlessness (a.c.w. halakhic verbality). I hope to publish the English version of the essay in the near future.