אנו בעיצומם של ימי אימה ושפיכות דמים נוראים, שיש לקוות שיבואו על סיומם במהרה. אני מקוה שהדברים שלהלן, העוסקים ב'מגה-בעיה' של העידן הנוכחי, יוכלו לסיע בכך ולו במשהו. הרשימה פורסמה בשינויים וקיצורים קלים במקור ראשון, מוסף שבת בראשית (כ"ז תשרי התשע"ו, 10.10.2015, עמ' 16—17), תחת השם 'בדרך לחיסול האדם'.

"בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו." (פרופ' הילרי פַּטנם)

שפר מזלנו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה קידמה את רמת החיים האנושית באופן דרמטי. אלא שתהליכי הִנדוס האדם ו'שדרוגו' עלולים לפרק בקרוב את המין האנושי ל'על-מינים' ביולוגיים, סייבוֹרגים ובּיוֹניים (הכלאות בין אדם ומכונה). בדברים שלהלן אבקש לומר מדוע הדבר עומד בסתירה לערכי האדם בכלל והיהדות בפרט.

א. צלם אלהים, אמונת הייחוד והאלילות

במצרים הקדומה רק מלכים נחשבו כמי שנבראו בצלם האל, ומתוך כך מובנת המהפכה של המקרא. בפרשת בראשית אנו קוראים על בריאת העולם בידי האל, ועל מקומו המרכזי של האדם – כל אדם, זכר ונקבה – בתוכו:

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם. וַיְבָרֶךְ אֹתָם אֱלֹהִים וַיֹּאמֶר לָהֶם אֱלֹהִים פְּרוּ וּרְבוּ וּמִלְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְכִבְשֻׁהָ (בראשית א כז-כח)

המשנה במסכת סנהדרין (ד, ה') הבהירה את השלכותיה המוסריות של האמונה במקורו המשותף של המין האנושי, המוצגת כבסיס לייחוס הערך המוחלט לכל אדם:

לפיכך נברא אדם יחידי בעולם, ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלין עליו כאילו איבד עולם מלא, וכל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא. ומפני כבוד הבריות, שלא יאמר אדם לחבירו אבא גדול מאביך, ושלא יהו המינין אומרים רשויות הרבה בשמים (כתב יד פארמה)

ללא רעיון בריאת האדם בצלם אלהים אין עיגון דתי (ואולי בכלל) גם למעמדם השוה של בני האדם. שוויון זה אינו ניתן לחלוקה: "צלם אלוהים קיים בכל אדם או באף אדם" (אברהם יהושע השל, אלוהים מאמין באדם, עמ' 10). אך לא רק האדם הוא 'מוטב' של אמונה זו, גם האל: אם יפורק המין האנושי למינים שונים, תִסדק היכולת להחזיק באמונת הייחוד, כי המרקם האנושי יתמוך בריבוי-אלים ('רשויות הרבה בשמים').

האדם אינו מושלם, ובכל דור ודור יש המתפתים מכך לעבודת כוכבים, אנושיים בחלקם. לכן אמר הנביא ישעיה (ב, כב) בייאושו: "חִדְלוּ לָכֶם מִן הָאָדָם אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ כִּי בַמֶּה נֶחְשָׁב הוּא". אולם ישעיה לא איבד את אמונו באדם, וכשאר נביאי ישראל דרש מהאדם לשדרג – לא 'את עצמו', אלא – את מוסריותו.

יש הסבורים שרעיונות חילוניים-מודרניים הינם ניטרליים או מנותקים לגמרי ממקורות דתיים. לאור תחום התיאולוגיה הפוליטית, מכל מקום, אנו יודעים שאין זה נכון. בעמודים הבאים אטען כי למרות שדת-המידע (ושדרוג-האדם) מציגה עצמה כחדשה, השוואת יחסה לגוף ולמיניות אל המסורת היהודית מראה כי מדובר בגלגול של רעיונות בנצרות הקדומה. לשם כך נסתייע בכמה הוגי דעות (יהודים ברובם) שהתריעו בפני התרבות הכללית על השחתת פניה האנושיות.

 

ב. נפתולי האדם

הוגי הרנסנס והנאורות האמינו בבכורת בני האדם בעולם, ובתפקידם לכונן עולם טוב וצודק בכח תבונתם המשותפת. ברם, ה'חזון' הפוסט-הומניסטי כפי שהוצג בידי הממציא הנודע ריי קורצווייל (Kurzweil) בספרו הסינגולריות מתקרבת: כאשר האנושות מתעלה על הביולוגיה (תשע"ב) ולאחרונה בידי פרופ' יובל נח הררי בההיסטוריה של המחר (2015), מתאר עולם שבו האדם אינו עוד נזר הבריאה, ואת כתרו נוטלים יצורים 'נבונים' יותר. רעיון ה'סינגולריות' של קורצווייל (שהוקם מכון מחקר לשם קידומו) הוא שם לתהליכים האמורים לשנות מהותית את העולם (חלקם מבורכים, כמו מעבר לאנרגיה נקיה). שיאו יהיה הרגע שבו מכונות נבונות יבנו את עצמן ויקחו מבני האדם את השליטה על העולם. קורצווייל משער שהדבר יתרחש באזור שנת 2045.

מצדדי הפוסט-הומניזם חותרים לכך שהאדם 'יממש את ייעודו האבולוציוני' וישתדרג, על ידי מיזוג עם המרשתת ועם בינה מלאכותית, ועל ידי שדרוג מערכות גופו (ובהמשך גם החלפה יסודית שלהן). לצד הסרת התלות במנגנונים הביולוגיים 'המכבידים' ושיפור כושר התחרות של אנשים ביחס לרובוטים בשוק העבודה, מועלים על ידי כהני 'דת המידע' גם נימוקים מהותיים-כביכול לגבי הצורך לשדרג את האדם: 'להיות אל', השגת אושר וחיי נצח. בכדי להבין את משמעויות ה'חזון' הבתר-אנושי יש צורך להציג באופן ביקורתי שלושה תהליכים רבי עוצמה העומדים ברקעו: אבולוציה, טכנולוגיה וחילון.

האבולוציה של דרווין היא פרדיגמה מדעית מרכזית בעולם המודרני, ונוחלת הצלחה כהסבר להתהוות המינים על פני כדור הארץ. אולם ככל שהדבר נוגע לניהול ותכנון חיי האדם והחברה, השימוש בה נכשל במבחן המוסר, בייחוד בדרוויניזם החברתי המזהה בין כח לזכות. ראיית האבולוציה כ'תוכנת הפעלה' הגיעה לשיא המזויע ביותר בשואה. באבולוציה יש כמובן גם צדדים חיוביים, אך ההתכחשות שלה לקדושת אחדות-המקור של המין האנושי צריכה להטריד כל אדם המאמין באדם.

הטכנולוגיה מועילה רבות לחיינו. אולם במצב שבו חלק מקברניטי הטכנולוגיה אינם רואים את האדם כתכליתהּ, מטרידים מאד דברי זיגמונט באומן:

פשע אחד שעדיין נחשב בלתי נסלח בעולם מופקר-ערכים מכל בחינה אחרת הוא אי-השימוש באמצעים שהטכנולוגיה העמידה לרשותנו […] הטכנולוגיה אינה באה לפתור היום בעיות; עצם זמינותה של טכנולוגיה נתונה היא שמגדירה מחדש חלקים שונים של המציאות האנושית כבעיות התובעות פתרון. (מודרניות והשואה, עמ' 303—304)

בעידן הממוחשב נהייתה האבולוציה מפרדיגמה מדעית לפרדיגמה טכנולוגית-מסחרית של שדרוג מכשירים מתמיד. כיון שהטכנולוגיה לעתים קרובות "מלווה בתהליך של דה-הומניזציה" ולכן "מאיימת לאיין אותה מטרה עצמה שהיא אמורה להגשים – רעיון האדם" (מקס הורקהיימר, ליקוי מאורות התבונה, עמ' לא), אין זה מפתיע שהקורבן הבא של דת השדרוג הוא האדם עצמו (מנקודת המבט החדשה יחשב האדם ה'לא-משודרג' לתת-מין). כאשר תכליתה של הטכנולוגיה הוא שינוי 'אבולוציוני' יסודי של בני האדם (כפי שנראה אצל קורצווייל), נכנה אותה בשם טֶכנוֹלוּציה. זו מטרידה במיוחד כיון שהיא מציגה עצמה כמיועדת לחסל את השליטה האנושית בעולם. הדבר עלול לקרות גם באקראי:

ההתפתחות קלת הדעת, ההפכפכת והאקראית של הפוטנציאל הטכנולוגי ויישומיו […] עשויה בקלות […] לחצות "סף קריטי" שמעֵבר לו עולם אשר נוצר באופן טכנולוגי לא יוכל עוד להישלט טכנולוגית. (מודרניות והשואה, עמ' 304)

תהליכי החילון בתרבות המערב, ובראשם רעיון 'מות האלוהים' של ניטשה, הסירו רבים מסימני השאלה במעבר שבין מדע לטכנולוגיה. כפי שכתב הנס יונס (Hans Jonas):

המשבר של האדם המודרני – אחד מהיבטיו, לפחות – בא לידי ביטוי באבחנה הבאה: התבונה, שהוכתרה בידי המדע, ערערה את האמונה בהתגלות האלוהית, אך לא תפסה את מקומה בהדרכת האדם בהכרעות ובהחלטות שהוא מקבל בחייו. (יונס, 'בעיות באתיקה מנקודת מבט יהודית')

יונס, שזיהה אצל היידגר את הניהיליזם שפשה בתרבות המערב, הוטרד מכך ש

לראשונה ייתכן שהאדם יוכל לקבוע לא רק כיצד יחיה, אלא אף מה יהיה, ברוח כמו בגוף. […] הפרויקטים האוויליים, ההזויים, המופרכים ביותר – שלא לומר גם הנפשעים ביותר – תוכננו, ככלות הכול, בקפדנות.

כמו האבולוציה והטכנולוגיה, גם בחילון כשלעצמו אין פסול. אולם מדברי יונס עולה החשש שהטכנולוציה מבקשת להתיר את הבלמים הבסיסיים ביותר המשמרים את המרקם האנושי המשותף של המין האנושי, ושהחילון הוא במצב העניינים הנוכחי הסוס הטרויאני שלה.

ג. שנאת החיים בגוף: דת הטֶכנוֹלוּציה ממקורות הנצרות הקדומה

אפשר להשוות בין 'דת המידע' למסורת היהודית מכמה בחינות: היהדות המטילה חובות ומגבלות על האדם, מול מוטיב האלהת האדם בנצרות ובדת המידע, ההתמקדות של המסורת היהודית בעולם הזה, מול התמקדות הנצרות הקדומה ב'מלכות השמים' ושל דת המידע – ביקום שמחוץ לכדור-הארץ; היחס לאדם במסורת היהודית כיצור בעל יכולת העומד בזכות עצמו, לעומת תיאולוגיית מיקוּר-החוץ בנצרות (ישועת הנפש על ידי ישו) ובדת המידע המבקשת 'לשדרג' אותו ממצבו האורגני. בדברים שלהלן נתמקד בשתי הנחות-מוצא של 'שדרוג האדם': היחס לגוף ולמיניות.

תכנית ההתנתקות מן הגוף

פרופ' דניאל בויארין טען בספר הבשר שברוח: שיח המיניות בתלמוד שמחשבת חז"ל מאופיינת בגישה חיובית לגוף ולמיניות, לעומת הנצרות הקדומה שהתאפיינה בסלידה מהם. הרעיון הנוצרי-הקדום של שנאת החיים בגוף התבטא למשל בדברי פאולוס ("אוי לי, אדם אֻמלל שכמותי, מי יצילני מגוף זה שהמות בו", אגרת אל הרומיים, ז 24), שגם שלל את המיניות המולידה את חיי הגוף. קורצווייל מייחל למצב שבו בני-האדם – שאיכותם הגופנית והקוגניטיבית רעועה לדעתו – 'יתעלו' מעל גופם:

הסינגולריות תאפשר לנו להתעלות על המגבלות האלה של גופנו ומוחנו הביולוגיים. […] נהיה לשליטי חיינו ומותנו. נוכל לחיות זמן רב ככל שנרצה […] נבין את החשיבה האנושית במלואה, ונרחיב את היקפה לאין שיעור. […] הסינגולריות תייצג את השיא של מיזוג החשיבה והקיום הביולוגיים שלנו עם הטכנולוגיה שברשותנו […] בתקופה הפוסט-סינגולרית לא תהיה עוד הבחנה בין אדם למכונה (הסינגולריות מתקרבת, עמ' 13)

הגוף מוצג על ידי קורצווייל כמגבלה וכמעמסה על האדם. החלק המגדיר את האדם כאדם הוא התבונה (או ה'גנוזיס', אם תרצו), המגדירה גם את ההוויה עמה יש 'להתמזג'. הבוז לגוף מתבטא אצל קורצווייל למשל כך:

מולי 2104: טוב, אני יכולה ללבוש גוף ממשי מתי שמתחשק לי, לא בעיה בכלל. אני מוכרחה להגיד שזה נורא משחרר, כשאת לא צריכה להיות תלויה בגוף מסוים, בטח שלא בגוף ביולוגי. את יכולה לתאר לעצמך איך זה להיות כבולה לכל המגבלות וההכבדות שלו? מולי 2004: כן, אני יכולה לתאר לעצמי. (הסינגולריות מתקרבת, עמ' 301)

מרכיב נוסף הוא המיניות. בדומה לנצרות הקדומה, בז קורצווייל למיניות בבשר. בשונה ממנה, הוא מייצר דרך טכנולוגית להתנתק מהגוף:

את יכולה להיות ביחד עם מי שאת רוצה, מתי שאת רוצה, אבל לא רק לדבר, אלא יותר מזה. ג'ורג' 2048: אין מה להגיד, זאת הייתה ברכה גדולה לעובדות ולעובדים בתעשיית המין; עכשיו הם לא צריכים אפילו לצאת מהבית. נעשה כל כך קשה למתוח קווי גבול משמעותיים, עד שהשלטונות נאלצו בלית בררה לבטל את החוקים האוסרים על זנות ב-2033. (הסינגולריות מתקרבת, עמ' 299)

במקום לקרוא למאבק בניצולן המיני של נשים (ובני אדם בכלל), מעלה קורצווייל על נס את 'המיניות החופשית' ואת המצב בו יבוטלו החוקים המגבילים אותה (למותר לציין כי גם רעיון ביטול תוקף החוק אינו ניטרלי מבחינה דתית). נשים מוצגות כצרכניות של 'תעשיית המין', אולם כפי שטוענת ד"ר עינת רמון, נשים יהיו דוקא קורבן מרכזי של 'שדרוג האדם'. אין זה מקרי: לאור הסלידה מה'חטא הקדמון' של לידה מהרחם הביולוגית של האשה, מבקשת הטכנולוציה לברוא סוגי 'אדם' שאינם ילודי אשה ואינם נטועים בחומר, שנתפס היה מימי קדם כסממן של נשיוּת. יצוין כי העובדה שקורצווייל נחשב ליהודי אינה מעלה או מורידה לגבי זיקת רעיונותיו לנצרות הקדומה. למעשה, גם פאולוס (שאול התרסי) נולד כיהודי (אגרת אל הפיליפיים, ג 5).

ד. יחסה החיובי של היהדות לחיים בגוף

להבדיל מקורצווייל, הקול הבולט במסורת היהודית רואה את החיים האנושיים בבשר (גם כשהם קשים מנשוא) לא כגורמים לבריחה מן העולם הזה, אלא ככאלה העשויים להביא לקרבת אלהים: "וּמִבְּשָׂרִי אֶחֱזֶה אֱלוֹהַּ" (איוב יט, כו). הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ כתב על תפיסת הגוף-נפש ההוליסטית ביהדות:

האידיאליזם של דתות ושל פילוסופיות רבות מתעלם מכך שאדם ללא גוף אינו ראוי להיחשב אנושי יותר מאדם ללא נשמה. יהא אשר יהא גורלה של הנשמה לאחר המוות, בעולמנו זה האדם הוא יצור משולב העשוי משכל ומחומר, מנשמה ומגוף. העובדה שכך ברא אותו אלוהים פירושה שעליו לתת משמעות לחייו במתכונת שבה הוענקו לו החיים. כל דחייה של הגוף היא דחייה של האדם עצמו. (אליעזר ברקוביץ, אלוהים, אדם והסטוריה, עמ' 95)

היחס החיובי העקרוני של היהדות לחיים בגוף עומד אפוא בסתירה לפרויקט 'שדרוג האדם' ומציג אותו בפשטות כדה-הומניזציה. כך גם לגבי המיניות. יחסו המופקר (או ה"חופשי") והמחולן-לכאורה של קורצוווייל אליה, מקבל אף הוא את מובנו מרעיון דתי ישן:

על רקע התרבות החילונית בת-ימינו הייתה המהפכה המינית בלתי נמנעת. […] מדובר במרד נגד הזלזול הנוצרי בגוף האדם ונגד הגישה הנוצרית למיניות […] מעולם לא הצליח המין להתנקות לגמרי מהכתם שדבק בו, כמו בכל דבר אחד שהיה קשור לגוף, בחשיבה הנוצרית המוקדמת. (אליעזר ברקוביץ, 'על מיניות ומוסר', מאמרים על יסודות היהדות, עמ' 187)

ברקוביץ טוען כי המיניות האבולוציונית העיוורת מבטאת דה-הומניזציה ("מי שנכנע לממד הלא-אישי הביולוגי מוצא את עצמו שבוי בידי ההכרח, שהוא תמציתו של הלא-אישי"). יחסה של היהדות למיניות, לעומת זאת, אינו

מנסה להפוך את המעשה ל"רוחני". […] למעשה, ההנאה עצמה היא חלק ממימושה של היהדות בפועל. […] ההקשר שבו משולבת החושניות-שנעשתה-אנושית מביא לקידושה בשמחה […] האדם אינו רוח. (שם, עמ' 197)

להבדיל מהמין הסתמי אותו מתאר קורצווייל כפסגת השאיפות, מתאר ברקוביץ מיניות אנושית ודיאלוגית, שדוקא היא נטועה בתוך העולם החומרי. עמדת ברקוביץ בנושא המוסריות של המין סותרת את אתוס הנצרות הקדומה, את המיניות המחוללת (תרתי משמע, כלומר כזו המתרחשת 'בחלל הוירטואלי') בגרסת קורצווייל, ואת התיאור הרדוקציוניסטי של האדם כ'סאפיינס'. כפי שכותב ברקוביץ: "רק אדם חולה יכול לרצות להיות חיה בריאה" (שם, עמ' 189). לכך אפשר להוסיף כיום: רק אדם חולה יכול לרצות להיות סייבורג בריא.

ה. 'שדרוג האדם': קריאה לשיח יהודי ובין-אנושי

לאור ראשית הדברים, מובן מדוע פירוק המין האנושי עלול שלא להטריד תרבויות אליליות. ומה לגבי העם היהודי, נושא בשורת אמונת הייחוד?

ההתפתחויות הדרמטיות בחקר הרפואה, בחקר הגנום האנושי ובמדעי המחשב מובילים לנגד עינינו לשורה ארוכה של דילמות […] אפשר שכבר עתה ניטשת כאן מערכה כבדה סביב שאלת מרכזיותו וייחודיותו של האדם. […] אוי לנו אם הבשורה […] שאנו נושאים עמנו אלפי שנים, תאבד בעידן מופלא זה רק בשל הקיפאון או החולשה של מי שמבקשים לדבר בשמה. (יואב שורק, הברית הישראלית, עמ' 261)

שורק מתאר היטב את האתגר. עם זאת, נדרשת לדעתי אמירה ברורה יותר לגבי כיוון ההתמודדות עמו. שכן לאור מכבש הגלובליזציה והטֶכנוֹלוּציה, התמודדות מגומגמת תגרור הפסד במערכה. שורק משליך את יהבה של ההתחדשות היהודית על מסגרות עצמאיות, אולם יש לחשוש כי ללא שימוש במנגנוני קבלת ההחלטות המשותפים של החברה הישראלית (דוגמת שיח ציבורי בין-מגזרי וחקיקה בכנסת), אין סיכוי גדול להתמודדות.

מעילה באתוס האמריקאי

אם הטענה לגבי מקורות דת שדרוג-האדם בנצרות הקדומה היא נכונה (אגב, במורשת של כל דת ותרבות יש אי-אלו רעיונות בעייתיים), הרי שנוצרים עלולים להתפתות ביתר-קלות לרעיון שדרוג האדם. עם זאת, חשוב להדגיש כי אין זיהוי הכרחי בין הסינגולריות לנצרות. ולראיה, הפרגמטיזם האמריקאי הנתפס כרעיון המכונן של ה'דת האזרחית' האמריקאית. הפרגמטיסטים (צ'רלס פּירְס, ויליאם ג'יימס וג'ון דיוּאִי) שהיו נוצרים בדתם, הדגישו את מרכזיות האדם והעולם הזה, את האינדיבידואליות, החירות, האחריות והאינטראקציה החברתית. מכך יוצא שהסינגולריות היא מעילה באתוס האמריקאי, ולא ביטוי נאמן שלו. על כן, כמו שישראל מתעקשת על סכנת הגרעין האיראני, ראוי לעורר דיון נוקב על הסכנות הטמונות בסינגולריות לאנושות ולאנושיות.

אל תחדלו מן האדם: השלכות ודרכי התמודדות

תהליכי 'שדרוג-האדם' לא יפסחו בשנים הקרובות על מערכת החינוך, הצבא, התעשיה והשירותים החברתיים. בדומה לאבולוציה, גם הטכנולוציה מושתתת על היהפכותו של היוצא מן הכלל ("הרי איש עם קוצב לב הוא גם סייבורג") לכלל ("אז למה שלא נשדרג כולנו את גופנו ותבונתנו?") בשם ה'יעילות'. הגם שהשינויים יוצגו כ'צעידה אל המחר', חייבות לעלות במלוא חומרתן השאלות לגבי מחשוב לביש, פלישה לפרטיות התודעה, חילול הפרטיות ב'בית החכם', המרת מורים אנושיים ב(עגל ה)מסכים ופירוק הכיתה כיחידה חברתית מתחנכת, המרת החינוך המילולי-דיאלוגי-פעלתני במניפולציות ישירות על המח, החלפת עובדים אנושיים וחיילים ברובוטים דמויי-אדם, מערכות נשק 'אוטונומיות', השגחה על טף וזקנים באמצעות רובוטים ועוד.

עקרונות היסוד שאין לוותר עליהם הינם קיימוּת (הנגזרת מהאמונה בבריאת העולם והאדם באופן מכוון ומיטיב), כבוד האדם וייחודו, אחריותו, חירותו, קיומו הפסיכו-פיסי והחברתי. האדם אינו מכונה; הוא נבון אך ה'תבונה' אינה ממצה אותו, ולמעט צרכים רפואיים מובחנים אין 'למזג' אותו עם מכונה או 'לשדרג' אותו. בל נפקיר את הטכנולוציה למבחנו העיוור של ה'ביקוש' הכלכלי, ובל נוותר על נורמות חברתיות לטובת עולם ניהיליסטי.

לדברי הררי מה שמייחד בני אדם הוא יכולתם לפעול במספרים גדולים באופן גמיש. כוחה של האנושות כנגד הפגיעה האנושה באנושיותה יהיה אפשרי אפוא רק על ידי שיתוף פעולה רחב. בדברים שלעיל הובהר מדוע דבר זה הינו לא פחות 'יהודי' מאשר אנושי. שכן פירוק אחדות המין האנושי יפוגג את בשורת צלם-אלהים, שעל חשיבותה עמד אריך פרום (Fromm):

האלוהים, בתפיסה המונותאיסטית, אין להכירו ואין להגדירו; האלוהים אינו "דבר". האדם הנוצר בצלם-אלוהים נברא כנושאן של סגולות אינסופיות. בעבודת-האלילים הוא כורע ומשתחווה להאצלה של סגולה אחת חלקית שבו […] הוא הופך להיות דבר, רעהו הופך להיות דבר, ממש כמו שאלוהיו הם דברים. (מעבר לאזיקי האשליה, עמ' 62)

אמונת הייחוד עשויה אפוא להיות סכר בפני הפטישיזם האלילי, שבגלגולו הטכנולוגי הנוכחי, מבקש להפוך את האדם ל'דבר' בתוך 'האינטרנט של הדברים'. האם עם-ישראל יהיה שומר הסף של האנושות כנגד שִׂימָתה-לאַל, המקודמת תחת המסוה של הפיכת האדם לאֵל?