מאמץ מקומי לתיקון עולם

מְצַפּוֹת עֲדַיִין הָעֲגָלוֹת – מדרשיר לפרשת שופטים תשפ"ו

חודש טוב חברים וחברות.

השבת נקרא בפרשת שופטים את מצוות עגלה ערופה, המורה על חקר האמת במקרה של גופת אדם שמתגלה בתחום שיפוט גבולי בין שתי ערים. הטקס המקראי ממחיש את האחריות שמצפה אלוהי ישראל ממנהיגי עמו.

ומה לגבי מאות רבות של חללים בטבח הנגב המערבי ב7.10.23? איך יתכן שאנו כמעט שלוש שנים אחרי הטבח הנורא, והמשפחות השכולות עדיין מצפות וזועקות לדעת מדוע אירע המחדל? מה הורו ולא הורו רה"מ, שר הבטחון, שר הביטחון הלאומי, הרמטכ"ל, מח"א ושאר המפקדים הבכירים בשעות הקריטיות של אותו בוקר נורא ובאותו הלילה? מתי תוקם ועדת חקירה ממלכתית כנדרש ועל פי תביעת 'מועצת אוקטובר', שתברר את האמת ותטיל אחריות ציבורית על האשמים?

על רקע שאלות אלו כתבתי את המדרשיר שלפניכם, שמתפרסם השבת בגליון שבת שלום (מס' 1486) של 'תנועת עוז ושלום' בעריכת אסתר אלכסנדר. תודה גם לחבר בלשן שהעדיף להשאר אלמוני, על הערותיו החשובות לטקסט הזה, ובהן העובדה שצורת הרבים של 'עגלה' היא "עֲגָלוֹת".

שבת שלום גליון שופטים תשפו מצפות עדיין העגלותהורדה

הנה המדרשיר גם בפורמט PDF ובעימוד מרווח כפי שכתבתי אותו:

מצפות עדיין העגלות – מדרשיר תשפוהורד

ומה דעתכם? אשמח להערות כאן או בפרטי.

שבת שלום ותקוה לאלול מבורך,

נדב

נ.ב. מוזמנים להצטרף לקבוצה שקטה של עדכוני הגות ממני בווצאפ:

https://chat.whatsapp.com/BXDaPoOBVBIL80O6fkED1Z

מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית ולמידה פעלתנית במערכת החינוך הישראלית

מגבלות הקורונה כהזדמנות לקידום עצמאות חינוכית

מאת: תומר אושרי ונדב שיפמן ברמן (פורסם בעיתון כלכליסט בתאריך 2.9.21, מובא כאן עם היפר-קישורים)

מגפת הקורונה ו'מחלות הרקע' של מערכת החינוך

בפתח שנת הלימודים תשפ"ב, מקוים תלמידי ישראל, הוריהם ומורי ישראל לשנת לימודים מוצלחת, אך חוששים שמא ישוחזרו כשלים שהתרחשו בשנה הקודמת לנוכח מגפת הקורונה. יתרה מזאת: החודשים הארוכים של הישיבה מול המחשב בזום הזכירו לנו שאחת הרעות החולות של המערכת היא מחסור ב'למידה מבוססת תנועה' או למידה פעלתנית. הדוגמה הקלאסית ללמידה כזו היא ספורט, אולם אין כמעט מקצוע שאי אפשר ללמד אותו בשילוב תנועה. למידה פעלתנית מגבירה את האפקטיביות של הלמידה העיונית, מפחיתה תופעות של חוסר קשב, תורמת לבריאות, לחִבְרוּת, למניעת השמנה ולהפחתת אלימות.

המשך…

'יראת שמים' כמידה-טובה סביבתית

בהזמנת מפמ"ר מחשבת ישראל בחינוך הממלכתי, גב' טליה אפיק גרוסמן, צילמתי את הסרטון הקצר להלן, ובו הצעתי דרך אפשרית לחשוב על יראת-שמים כמידה טובה (virtue) סביבתית או סביבתנית. מה ליראת שמים ולאקולוגיה? פרטים בסרטון..

על רגל אחת: בעקבות הנס יונס (Hans Jonas), אני מבקר את הדואליזם רב ההשפעה של רנה דקרט, ומציע כחלופה לו עמדה אינטגרטיבית שבה נתפסים בני אדם לא כזרים בעולם (ולָעולם), אלא כבנות ובני בית בטבע, כמושפעות ממנו, וכנושאות באחריות לשימור או חורבן הבית האיתן והשברירי המכונה כדור הארץ. בתוך משנת יונס אני מתייחס למושג ה-heuristics of fear, שאפשר לחשוב עליו בהקשר של 'יראת שמים' – היותו של האדם אחראי לסביבתו (ארץ, ים ושמים), ועלול גם להיות 'מוענש' על ידה (בין אם יונח כי האל מכוון את הענישה הזו אם לאו). למעוניינים, בט"ו בשבט האחרון כתבתי על יונס בהקשר דומה.

למה נסמכה מצוות 'עֶגְלָה עֲרוּפָה' לדיני מלחמה?

אתמול בבוקר קראתי בעיתון דבר על שני מקרים באילת ובירושלים שבהם נמצאה גופת אדם ערירי במצב רקבון מתקדם. התמונה שהופיעה בכתבה, של הרחוב בירושלים שבו אירע המקרה נראתה לי מוכרת – מדובר ברח' שבו אני מתגורר כעת בירושלים. גם המיקום של האמבולנס בתוך הרחוב היה נראה לי מוכר, ובהמשך היום הסתבר לי שמדובר ממש בבנין בו אנו גרים. אלמלא היינו נתונים כבר כמעט שבועיים בבידוד ביתי (לא יצאנו עדיין מהדירה אליה נכנסנו עם חזרתנו מארה"ב) הייתי בודאי חש רגשי אשמה עמוקים מאד. מי מאיתנו מוכן להודות שהוא מגלם את הרעות החולות של הניכור העירוני המודרני? אבל, כאמור, טרם זכינו להכיר את רוב שכנינו לבנין. המשך…

Israel’s Two Messiahs

התמדת מצב החירום במדינת ישראל מאז הכרזתו בידי 'מועצת העם הזמנית' ב-19 למאי 1948 היא תוצאה של התמשכות מצב הלחימה שישראל שרויה בו (חרף הסכמי השלום החשובים עם מצרים וירדן) מזה ע"ב שנים. מנקודת המבט של תחום ה'תיאולוגיה הפוליטית', העוסק בביטויים המחולנים של תפיסות דתיות ומשיחיות במרחב המדיני, אפשר לראות ב'מצב החירום' ביטוי לתפיסת משיחיות אפוקליפטית שבה יש ערעור יסודי על מושג החוק ותקפותו, ובמובן הספציפי הזה שרויה מדינת ישראל בחילון עמוק. באופן מעניין ואולי אירוני, מי שמוטרדים במיוחד מהשלכות מצב החירום בישראל, כדוגמת 'האגודה לזכויות האזרח', בדרך כלל פועלים מתוך מניעים הומניסטיים חילוניים (מבורכים). דא עקא, הסבך דלעיל מקשה לטעמי על יצירת שיח רחב בשאלות אלו.

השימוש שנעשה לאחרונה בתקנות מצב החירום, בכדי להתמודד עם משבר הקורונה* – שימוש שלמרות ביקורות חשובות על הפגיעה בזכויות האזרחיות, הוא בבסיסו מבורך – הוא הזדמנות לשאול לגבי המחירים של התמדת מצב החירום בישראל. זוהי הזדמנות לחשוב על האופן שבו תפיסות משיחיות שונות – זו האפוקליפטית, ולמולה מה שאני מכנה 'משיחיות נורמלית' – עשויות לעצב עתיד דמוקרטי טוב יותר למדינת ישראל. בהקשר הזה, אפשר לקרוא את הביטוי 'ראשית צמיחת גאולתנו' בשני אופנים שונים בתכלית, שראוי להעלותם לדיון ציבורי.

ברשימה בשם Israel's Two Messiahs שפורסמה כעת ב-Tablet Magazine, ניסיתי להציע מבט ראשוני על הסוגיה הסבוכה הזו. על הערות שסייעו לי לחדד את הדברים, תודתי נתונה לאלן מיטלמן, ויויאן ליסקה, אבינועם רוזנק, בני בראון, בני פורת, ואיתמר בן-עמי. האחריות לכל משגה שנותר היא שלי בלבד.

חג עצמאות שמח.

 

* למחקר מעניין לגבי ההשפעה של הכרעת הרשויות לכנות אסונות טבע בשמות נקביים או זכריים, על התפיסה העממית של מידת החומרה של האסון, וכתוצאה מכך לגבי מידת קטלניותו בפועל, ראו כאן.

 

בל תשליך: היהדות הישראלית צריכה הלכות איכות סביבה

[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']

איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.

המשך…

פרשת בלק: ע(ו)ל הפרטיות וערך האדם כפרט

רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.

המשך…