בעת האחרונה עולה הרעיון שמדינות מפותחות יספקו לכלל אזרחיהן קצבה או 'הכנסה בסיסית אוניברסלית' (Universal Basic Income, או UBI; להלן הב"א) שאמורה לאפשר קיום במצב שבו אלגוריתמים ורובוטים דמויי-אדם (humanoids) עלולים לדחוק בתוך שנים לא רבות חלק עצום של בני-האדם משוק העבודה (התחזיות אינן נופלות מעשרות אחוזים). הבה נזכיר למי שחושבים שמדובר בתחזית מופרכת, כי היפנים הכריזו שבכפר האולימפי בטוקיו בשנת 2020 לא יהיו בכלל עובדים אנושיים, רק רובוטים. אם נשים רגע בצד את השאלות לגבי האם ראוי שמקצועות מסוימים (אותם אני מכנה 'מקצועות מוכווני-אדם') יוחלפו בידי רובוטים דמויי-אדם, לגבי הקשר בין עבודה ומימוש עצמי, וסוגיות חברתיות נוספות, עדיין עולה השאלה: האם רעיון ההב"א הוא ריאלי ויש לו קיימות כלכלית? האם מדינות יוכלו להתקיים כך?

[הגם שאיני כלכלן, כמו כל אזרח ערני אני משתדל לעקוב אחרי נושאים אלו, שכן כידוע, אם אין קמח, אין תורה. להגנת זכותי להתבטא בנושא זה אציין שבזמנו התקבלתי לתוכנית פכ"מ (פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה), אף שבחרתי ללמוד בתוכנית 'רביבים'].

ובכן, במאמר של אנקה הסל (Anke Hassel) בשם 'הכנסה בסיסית בלתי מותנית היא דרך ללא מוצא' בכתב העת הסוציאל-דמוקרטי Social Europe, טענה הסל כי ההב"א הינו "רעל מתוק", והיא מונה כמה סיבות לכך, בין השאר שהסכומים שהמדינה תוכל להעניק לא יאפשרו קיום, ובייחוד לא למי שמגיעים מרקע עני. אין ספק שלגבי יצרני ה-humaniods שרוצים 'לשים רגל' רובוטית בתוך נתח עצום של משרות, רעיון ההב"א הוא בעל ערך: זו דרך טובה לטעון שהמוני בני האדם שימצאו עצמם מובטלים יוכלו איכשהו לחיות ללא שכר עבודה. בכלכלה גלובלית שבה הבעלים של חברות הרובוטים לא יושבים בדרך כלל במדינה שבה יוחלפו עשרות אחוזים מהעובדים ברובוטים, תאגידים אלו לא יצטרכו 'לספוג' את המחירים החברתיים והכלכליים החמורים של האבטלה, של העוני, הפשע ועוד.

מכל מקום טוענת הסל כי מדובר במצג שוא, כי מדינות לא יוכלו לשאת במימון העלות של ההב"א לאורך זמן ואין לו קיימות כלכלית. גם בישראל, אנו רואים שאחוז גבוה כל כך של עובדים נותר בעוניו, כאשר 'מענק ההכנסה' ('מס הכנסה שלילי') לעובדים עניים עומד על מאות שקלים לחודש, במצב שבו עלות המחיה למשפחה עולה על 10,000 ש"ח. אז לקוות שבעידן הדיגיטלי והרובוטי, שבו ההון הולך ומתרכז בידי כמות אנשים הולכת ופוחתת, פתאום המדינה תגלה נדיבות לאורך זמן כלפי ענייה, זו בהחלט תקות-שוא, או אופיום להמונים.

יתרה מזאת: הסכם הסחר הבין-לאומי השערורייתי TISA, מבקש להפוך הסכמים לבלתי-הפיכים מבחינת המדינות המקבלות את השירותים מהתאגידים. לאור זאת כדאי לחשוב היטב לפני שזורקים עובדים אנושיים לפח הזבל של שוק העבודה, ומחליפים אותם ברובוטים דמויי-אדם, אותם על פי ההסכם החדש, בפשטות, אי אפשר יהיה 'לפטר', או להחזיר את הגלגל לאחור.