מה אפשר ללמוד על מערכת החינוך מתוך מבט עליה 'בגובה העיניים'?

שר החינוך הנכנס, ח"כ נפתלי בנט, שלום וברכה.

הרשה לי לעסוק כאן לא בתהליכים ניהוליים גדולים, אלא ב'משתמשי הקצה' של מערכת החינוך. כאיש היי טק ותיק אתה ודאי מודע לצורך לתכנן בדקדקנות את הישׂימוּת של מערכות לטובת משתמשיהן. בבתי הספר בישראל מלמדים ומחנכים, לומדים, מתחנכים ועובדים כמעט רבע מתושביה, אבל נראה כי אין מרבים לבדוק את 'חוויית המשתמש' שלהם ולתת דין וחשבון עליה.

בכוחך לשנות זאת. בוא אל השטח ו'היכנס למבוך מהסוף', בנעליהם של 'שחקני מפתח' בבית הספר: תלמידים, מורים ומחנכים, יועצות, מנהלים וגם שומרים ועובדי ניקיון. ודאי תסכים שבמערכת זו ריבוי המשימות, המוטלות על אנשים רבים, הוא מוגזם ביחס לזמן ולמקום העומדים לרשותם. יש הרבה מה לשפר, וביכולתך לאפשר ולהנהיג זאת. הנה כמה נקודות השוות התייחסות (יש כמובן נושאים חשובים אחרים).

תלמידים: לא קל לשמור על ריכוז לאורך זמן בישיבה רצופה על כיסא. התלמידים נדרשים להיות במצב הזה תריסר שנים, שעות רבות ביום, שישה ימים בשבוע. כולנו היינו שם, אבל קל כל כך (וכנראה הכרחי) להדחיק את זה. אחד הגורמים המרכזיים לבעיה הוא שסדר היום הבית-ספרי עיוני מדי. בחטיבת הביניים ההשלכות חמורות: אלימות ובעיות משמעת הגורמות למורים טובים לברוח מהמערכת. הלמידה המתוקשבת מול מסכי המחשב 'פותרת' זאת במידה מסוימת, כי היא 'מכבה' את התלמיד (בדומה לטלוויזיה) ומאפשרת למורה להרפות מההוראה הפרונטלית המתישה. ואולם מִחשוּב-היֶתר של מערכת החינוך (ושל החיים שמחוצה לה) מעצים את הבדידות אצל נערי 'דור המסכים', כפי שמזהיר ד"ר תמיר ליאון, והוא פוגע בממד האנושי, הדיאלוגי והחברתי של הלמידה.

אפשר להתאים את הלמידה לטיבו וצרכיו של האדם. החינוך היצירתי-מעשי, כמו שאומר (ועושה) סטף ורטהיימר, נחוץ גם להקניית כלים להשתלבות עתידית בשוק העבודה. אם יש מקצועות שהמשק הישראלי צריך, על המדינה להקנות כלים בסיסיים ומיומנויות לרכישתם עוד בבית הספר; בכל בתי הספר בארץ צריכים להיות עידוד ואפשרות להצטרף למגמה טכנולוגית-מעשית.

מורים ומחנכים: עמידה מול 40-35 תלמידים לאורך יום שלם ולאורך שנים רבות היא משימה קשה ומתישה מאד. בנוסף, קשה לתת לכל התלמידים יחס אישי, כמו שנדרש מהמחנכים, להיות בקשר עם כל ההורים, ובה בעת לעמוד במשימות רבות נוספות.

כדי להקל את העומס מעל כתפי המורים יש להקטין את הכיתות. אלא שמבחינת המחנך גם 30 תלמידים הם הרבה. הנה כמה רעיונות להקלת העומס: אפשר להקצות לכל כמה מחנכים בן/בת שירות לאומי-אזרחי שיהיו בעזרם; אפשר להציע לתלמידי תיכון מובילים לשמש 'מורים עמיתים' למורים המלמדים בחט"ב, כמילוי חובתם ל'בגרות החברתית' (שהיא פרויקט מצוין כשלעצמו), משימה שתסיע גם בפיתוח מנהיגות אצל התלמידים הללו.

יועצות: אלו הפכו מזמן (שלא בטובתן) לפקידות לענייני בירוקרטיית ההתאמות הפדגוגיות. נשלל מהן עיסוקן החינוכי, טיפול בבעיות רגשיות וחברתיות בכיתה ובבית (שהוא לעתים קרובות מציל חיים ממש). מהשנה מצבן של היועצות יוּטב, כי אמור להתמנות 'רכז התאמות' לכל בית ספר. אלא שמשימת ההבחנה בין כלל מבקשי ההתאמות (עשרות אחוזים מתוך כלל התלמידים) לבין לקויי הלמידה הקשים (אחוזים ספורים בלבד) עומדת להיות מוטלת על כתפיהן, ונראה כי גם במצב החדש לא ייוותרו ליועצות זמן ופניוּת לבצע את מלאכתן הייעוצית (ועוד לא דיברנו על המבצע הסבוך של היערכות המורה לביצוע מבחן, הכולל ליהוק צוות מורים לצורך 'הקראת שאלון', 'הכתבה לבוחן ניטרלי', 'מבחן בע"פ', 'מבחן מותאם' ועוד).

נדרשת כאן רפורמה מקיפה, שתישען על ההנחה הפשוטה שבית הספר אמור להקנות לתלמידים אוריינות וידע עולם, ולא לפטור אותם מלמידת ידע זה. לפיכך יש למקד את סוגיית ההתאמות בהקשר של הלמידה, וכמעט לא בהיבחנוּת. ראוי לתת עזרה לימודית לכל תלמיד הדורש זאת, בכפוף להמלצת הצוות החינוכי, ולא להתנות אותה באבחונים.

מנהלים: על כתפיהם מוטלות משימות רבות ומורכבות. גם להם, כמו למורים, יש זמן מועט מדי ללמוד בעצמם. אספר על מנהלת בית ספר מוערכת בירושלים שהייתה מתעקשת שבכל מכתב הנשלח מטעם ביה"ס היא תירשם כמכותבת האחרונה. "מטרתי," היא הייתה אומרת, "לאפשר לכולם לעבוד באופן מיטבי. לכן אני כתובה בתחתית הרשימה." יש למערכת החינוך הרבה מה ללמוד מכך על 'הפיכת הפירמידה' הנדרשת לשם הצבת המורים והתלמידים במרכז החזון והעשייה.

שומרים ועובדי ניקיון: הם עושים עבודה שהיא חיונית לרווחת התלמידים, המורים ובית הספר, ובכל המקרים שאני מכיר, לאורך שנים רבות. למרות  זאת הם מועסקים בחברות קבלן, על בסיס יומי ופוגעני: הם לא מקבלים כלל שכר על יולי-אוגוסט ומקבלים שכר זעום בתקופות חודשי תשרי וניסן, רווּיי החגים. זה מצב בלתי מוסרי וגם לא חינוכי: איזה מסר מעבירה המדינה לתלמידים בכך שהיא רומסת את מי שמופקדים על שלומם ובריאותם? וכפי שכתב פרופ' דני גוטווין, הדורסנות כלפי העובדים הללו היא גם פגיעה אנושה וישירה בסיכויי ילדיהם לקיום בכבוד בעתיד. הפוגענות של המדינה בנושא זה היא באחריות כולנו, ובכוחך לתקן זאת.

באופן כללי יותר, תן לקולות השונים אפשרות להתבטא ולהישמע, ואת הכלים ליצירת דיאלוג ושיח מחבב ומכבד שיש בכוחו לתת לעם היושב בציון אפשרות לכונן חברה המבוססת על ברית של ייעוד חברתי משותף.

פורסם בקשר עין, ירחון ארגון המורים, גליון 250, יוני 2015, עמ' 30–28