אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

הפעם מזדמן בחלקי להרצות באנגליה, במרכז ללימודי עברית ויהדות באונ' אוקספורד, ביום שני הקרוב (13 במאי) בשעה 18 בערב. אם במקרה אתם באזור ומעוניינים להגיע, ההזמנה מצ"ב. הנושא הוא מסורתיות יהודית והפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי: אל מעבר ל'חומה האטלנטית'. בהרצאה אדון בממדים פרגמטיים בזהות היהודית המסורתית על פי ד"ר מאיר בוזגלו, כלומר בהקשר הספרדי-מזרחי. אתייחס גם לתרומתו של ד"ר יעקב ידגר (המלמד במרכז ללימודי יהדות באוקספורד) להנהרת המושג והתופעה של מסורתיות יהודית, ושל היהודים המסורתים. בכך אני ממשיך קו דיון שהחל עם פרסום ספרו של בוזגלו, שפה לנאמנים בשנת 2008, ועם מאמר-סקירה שכתבתי עליו, לפני שנכנסתי לעובי קורת הפרגמטיזם.

הרקע החברתי לדיון הוא כמובן טעון: 'כור ההיתוך' המפא"יניקי, הטענות עד עצם היום הזה לפיהן הזהות היהודית המסורתית-מזרחית מוזחת מדרך המלך של הישראליות (ראו כעת דבריו הנוקבים של ד"ר אבישי בן חיים). ובכן, מה לי ולמסורתיות מזרחית? הלא אני עצמי בן הקיבוץ הדתי, שכידוע התגבש על רקע הציונות הסוציאל-דמוקרטית ה'אשכנזית'. אבל האמת היא שכשהוגשה העתירה של 'הקשת המזרחית' בשנת 2003 לקידום צדק חלוקתי בקרקעות מדינה, חשבתי שמדובר בשאלה חשובה ובתביעה שאין לראותה כעשיית עושר במשפט (אם לנסח זאת באופן אירוני).

לדעתי, הפתרון לחלק ניכר מן הקשיים החברתיים בישראל אינו הויכוחים הקולניים שבעיקר מסיטים את הדעת מן העיקר (שהוא שאלות של קיום בכבוד וקידומה של גישה אנושית משותפת) אל צבעים, גזענות,* וסימבוליקה, אלא גישה פרגמטית, שכפי שאטען בהרצאה, ניתן למצוא הרבה ממנה אצל ביהדות המסורתית במשנת בוזגלו ואחרים. יתרה מכך, יתכן שיש בגישה הפרגמטית בשורה גם ברמה האנושית, התרבותית, הרחבה יותר, החורגת מהסוגיות המנסרות בחללו של עם-ישראל. עוד פרטים ביום שני בערב.

 

* או 'הגזעה', במונח האנגלי-אמריקאי הבעייתי racial. התשובה לשאלה מה בעייתי במונח racial (מגזיע) טמונה בשאלה הפשוטה הבאה: האם הנאצים ביצעו 'הגזעה' או 'גזענות' כשטענו שהיהודים שייכים לגזע אחר והפלו אותם (קרי, אותנו) עקב זאת? ובכן, גזענות היא גזענות, בין אם היא יוצאת מחילונים ניאו-דרוויניסטים, או ממורים דתיים במכינת עלי. בניגוד לכך, הבסיס בר-הקיימא להומניות הוא הטענה שבני אדם שייכים למין משותף, הוא המין האנושי. למין הזה יש הרבה 'ענפים', 'חוטרים', עלים, עלעלים, מה שתרצו – כל עוד תייחסו את אותו המונח לכל בני האדם והעמים. אבל לא גזעים שונים. מקוה להרחיב על כך – ויש הרבה על מה, מבחינה מדעית, רפואית, ועוד – בהזדמנות אחרת.