מאת: מרדכי קרמניצר ונדב ברמן שיפמן, פורסם בהארץ (3.10.2018) תחת הכותרת 'הביקורת על צה"ל אינה רק נחלת השמאל, אלא חובה מוסרית ויהודית', ובמהדורה האנגלית בכותרת Criticizing the Israeli Army is a Jewish Obligation

בשנים האחרונות היו בישראל פולמוסים רבים הקשורים לשאלת הביקורת הציבורית על צה"ל ופעילותו ביהודה ושומרון ובגבול עזה. הדוגמה הבולטת לכך היא ארגוני 'בצלם' ו'שוברים שתיקה' העוסקים בתיעוד חריגות בפעילות חיילי צה"ל בשטחים. בעת האחרונה אף נורו עיתונאים בגבול רצועת עזה. רבים במחנה הימין סבורים שביקורת מוסרית על צה"ל היא נחלתו של מחנה השמאל, אולם זוהי טעות. בייחוד אפשר לציין את הביקורת על מדיניות צה"ל בציונות הדתית בשנים האחרונות, לגבי 'פקודת השירות המשותף', שהתבססה על מסמך היוהל"ם (יועצת הרמטכ"ל לענייני מגדר). לאור כל זאת אפשר להביט בדאגה על המגמה הנוכחית של הוצאת צה"ל, צבא העם, מחוץ למעגל הביקורת: בחקיקה כנגד הכנסת פעילי 'שוברים שתיקה' לבתי-ספר וגם בהצעת החקיקה שעלתה לאחרונה המבקשת לאסור כל תיעוד של חיילי צה"ל בעת פעילותם. הצעת חוק אחרת משנת 2017 ביקשה לאסור הוצאת לשון הרע על לוחמי צה"ל. האם מגמת איסור הביקורת על צה"ל עולה בקנה אחד עם המסורת היהודית?

בהנחה שביקורת אפקטיבית תלויה בנתונים עובדתיים, ואלה מחייבים נגישות בסיסית לעדויות על פעילות צה"ל במרחב זה, חשוב לשאול מה דינה של ביקורת כזו מבחינה ערכית. מנקודת מבט דמוקרטית, טען אחד מאיתנו (קרמניצר) כי תהא זו פגיעה אנושה באחריותיות של צה"ל כגוף ציבורי, אם ייאסר כל תיעוד של פעילות חריגה של חייליו. ברשימה זו אנו מבקשים להוסיף על כך את הפן היהודי.

מוּעדוּת-לטעוּת כערך מכונן במסורת היהודית

לערכים ולמוסר יש מקום חשוב בהלכה, ועוד קודם, ב'נבואה הקלאסית': אברהם המנסה להציל חפים מפשע בסדום; משה המבקר את פרעה (אביו המאמץ) על שעבוד בני-ישראל; נתן הנביא

המבקר את המלך דוד על רצח אוריה החתי; ירמיה המבקר שחיתות בבית המקדש הראשון; ועוד.

באופן ספציפי יותר, גם למועדות-לטעות כתכונה אנושית ולביקורת על טעויות אנושיות יש מקום חשוב במסורת היהודית. בתנ"ך, אנו מוצאים תיעוד של עוולות של בני-אדם בכלל ושל גדולי האומה בפרט. אדם וחוה, אברהם ושרה, משה, אהרן ובני-ישראל, מבוקרים כאשר הם חוטאים. כמובן שהדבר אינו מסלק את האחריות או הצורך בפיצוי הזולת. אלא יש בכך הכרה עמוקה בצורך המתמיד בשיח מוסרי. רגישות זו חלחלה היטב למסורת היהודית, שעקבות 'הערצת הקדושים' (הגיוגרפיה) ניכרים בה  פחות מאשר בדתות אחרות. העובדה שהתנ"ך מבקר מוסריו

את גיבוריו היתה גם הסיבה לכך שמלומדים מוסלמים חשבו שהתנ"ך מזויף: איך יתכן שנביאים מבצעים חטאים? מתוך תפיסה אל-טעותית דומה, קיבעה הנצרות הקתולית במאה התשע-עשרה את חסינותו של האפיפיור פיוס ה-9 מפני טעות: דוקטרינת ה'אל-טעות האפיפיורית'

(Papal Infallibility). כמה עשורים מאוחר יותר, עשו משטרים טוטליטריים חילוניים באירופה מהלך כזה, לגבי הרודנים שעמדו בראשם. לאור חוק המלך (דברים יז), המעמיד את הריבון המדיני ככפוף לחוקים מוסריים כאחד האדם, מתבקשת המסקנה שיש משהו אנטי-יהודי עמוק (ואולי אף אלילי) בהענקת חסינות מוחלטת לבני-אדם ולמוסדות אנושיים מפני ביקורת.

​

חלק חשוב במוסריותו של צה"ל הוא היותו פתוח לשיח ציבורי מוסרי

צה"ל נתון, מכוח חוק יסוד: הצבא למרותה של הממשלה. אולם כיצד אמורים הציבור ונציגיו, חברי הכנסת, להיחשף לביקורות על תפקודו של צה"ל במגע עם אוכלוסיה אזרחית?

לאור התובנות דלעיל ניתן להסיק כי מנקודת מבט יהודית, מעשיו של הצבא קובעים את מידת מוסריותו. ישנה כמובן גם מסורת ישראלית המגדירה את ערכי צה"ל. פעולותו נבחנות באמות המידה של 'הקוד האתי' ו'רוח צה"ל'. חלק מערכי צה"ל נסובים על מילוי מיטבי של המשימה (חתירה לניצחון), וחלקם עוסקים במזעור של פגיעה בחפים מפשע ('טוהר הנשק'), על בסיס המחויבות לערך חיי האדם וכבודו. אך מעבר לבחינה המוסרית של עצם הפעולות שנוקטים חיילים, מה שהופך את צה"ל למוסרי הוא עצם הפתיחות לביקורת. גם בצבא המוסרי ביותר, ישנן חריגות מן המוסר. לכן המבחן האמתי אינו בהעדר חריגות אלא בנכונות לחוקרן. אם כך, עולה שעצם הטענה לפיה צה"ל אמור להיות 'מעל לכל ביקורת' היא גופא חתירה תחת מוסריותו, ולאור האמור לעיל, גם נמצאת בסתירה לדגש המוסרי המצוי במסורת היהודית.

לטענה זו יש גם השלכות מעשיות. שכן אין סיכוי רב שמוסריותו של הצבא תקויים לאורך זמן על

יסוד אקסיומה האומרת שהוא הצבא המוסרי ביותר, אותה כופים בהשתקה ואלימות. ביקורת ראויה צריכה להישען על נתוני אמת ולא על נתונים כוזבים, אבל השאלה מהי אמת בהקשר של אירוע מסוים, מחייבת לרוב בירור וחקירה. על כן לעצם יצירת התנאים הנאותים לדיון ציבורי המאפשר זאת, נודעת חשיבות רבה. מנתן הייל ועד יוסף טרומפלדור, פטריוטיות היא סגולה אנושית חשובה. אולם אם היא אינה מהולה בהוגנות אנושית בסיסית, שבמסורת היהודית כרוכה ברעיון בריאת האדם – כל אדם – בצלם אלוהים, היא עלולה להדרדר למחוזות אפלים. אדרבה, המגמה עליה מצביע צה"ל של מעבר לטכנולוגיות לחימה מאוישות-מרחוק, צריכה דוקא להגביר את תשומת הלב המוסרית ביחס לפעילות הצבא, ובודאי שלא להפחיתה. שכן שאלת האחריות לפעולה שאינה תקינה מבחינה מוסרית נעשית קשה ומורכבת שבעתיים במצבים אלה.

השיקול "מה יגידו בגת" אינו יכול להצדיק מניעה של ביקורת. יהיה זה הישג אדיר דוקא לגופים הפועלים להטלת חרם על מדינת-ישראל אם עקב פעולתם תתנכר ישראל לערכיה היהודיים והדמוקרטיים. זאת ועוד, הנסיונות לחסום מידע עלולים להשריש עוינות כלפי ישראל בקרב הרוב הגלובלי הדומם, שאין לו דעה חד-משמעית לגבי ישראל. הצעות החקיקה המונעות שיח מוסרי על צה"ל ראויות אפוא להיפסל, כסותרות את אופיה של מדינת ישראל כיהודית וכדמוקרטית כאחד.