מושרשותו של הניאו-ליברליזם בשמאל הישראלי

הרבה כבר נכתב על הבחירות שחלפו. במאמר בשם 'בחירות 2015: הכשל המעמדי של השמאל' כתב פרופ' דני גוטוויין על כך שהבחירות האחרונות לא היו 'טעות' של מצביעים בני המעמד הנמוך בחברה הישראלית, אלא הבעת אי-אמון מעמדית של העניים בשמאל, הנתפס כמחוז שבע ומנותק. השמאל, לטענת גוטווין, ברובו אינו מנסה לכונן ממלכתיות הוגנת אלא פשוט עושה את מה שעושים שאר המגזרים: משתמש במשטר המגזור וההפרטה לשם שירות האינטרסים של חבריו, תוך התעלמות מבעיותיהם של העניים בישראל. התיזה של גוטווין ודאי מעצבנת רבים, אך דומה כי לא לחינם: בעשורים האחרונים מפלגות השמאל-מרכז כמעט אינן מאתגרות את המדיניות הניאו-ליברלית המקודמת על ידי ממשלות ישראל, ולמעשה לקחו חלק בגלי ההפרטה.

נקודת המבחן להבדל בין שמאל לימין נהייתה שאלת התמיכה בהקמתה של מדינה פלסטינית, אולם חלק נרחב מהשמאל הישראלי מורכב למעשה מאנשים שהניאו-ליברליות שלהם מאפילה על הסוציאל-דמוקרטיות שלהם; שרצונם בהִפרדות מהפלסטינים נובע מרצון 'להפרד מהם לשלום', במובן של רצון שלא להעמיס תקציבית על ממשלת ישראל; שבשאלות היסוד הפנים-מדינתיות של חברה וכלכלה בישראל הם בעצם דומים מאד לבנימין נתניהו שאותו הם מקפידים לגנות.

אם 'שמאל' משמעו סוציאל-דמוקרטיה

איני חושב שיש לשמאל בלעדיות על רעיון הסוציאל-דמוקרטיה. אולם אם 'שמאל' במיטבו הוא סוציאל-דמוקרטיה, הרי שישנן נקודות הטעונות תיקון בחלקים מן השמאל הישראלי. למשל, ההגנה הבלתי מוגבלת של ההסתדרות ומפלגת העבודה לדורותיהן ביחס לבכירים שבעובדי הנמלים וחברת החשמל: היה אפשר לחשוב שלא פחות מהגנה על מקבלי משכורות עתק מהמדינה בשם עקרון העבודה המאורגנת, היה על השמאל לדאוג לעובדי ניקיון, שמירה, עובדים סוציאליים, מורים, ולמקבלי שכר מינימום.

אם יש שמאל סוציאל דמוקרטי בישראל, אפשר לצפות ממנו להשמיע דרישה להגבלת פערי השכר בין שיאני השכר במגזר הציבורי (למשל מנהל מרפאת מומחים בקופ"ח כללית, הרמטכ"ל, המפכ"ל ונגידת בנק ישראל) לבין שכר המינימום. למשל, שפער זה לא יעלה על פי שתים-עשרה, ברוח מספר שבטי ישראל (או 13, אם נכלול את דינה בת לאה ויעקב), כלומר ששכרם של הבכירים בשירות המדינה לא יעלה על כששים אלף ₪. בכסף שיתפנה אפשר יהיה להעביר רבים מעובדי הניקיון והשמירה שהמדינה מעסיקה באופן קבלני ונצלני (נכון לשנת 2014 היו אלה כ-408,600 עובדים במגזר הציבורי, שהם 38% [!] מכלל המועסקים בו) להעסקה ישירה והוגנת יותר.

תובנותיו של גוטווין חשובות מאד, כי כאשר בוחנים את המפה הפוליטית בישראל, נראה כי החלוקה ל'ימין' ו'שמאל' לאורה הבלעדי של הסוגיה הישראלית-פלסטינית, הביאה להזנחת שאלות חברתיות-כלכליות. אפשר היה להגיע למכנה משותף רחב מאד לגבי קידומה של ישראל כחברה סוציאל-דמוקרטית בין רוב סיעות הכנסת, אבל משום אנו, כחברה, עושים כמיטב יכולתנו בשביל לא לדבר על נושאים חיוניים דוגמת

(1) העתיד של ילדינו ונכדינו בישראל המצופפת וממגדלת (מלשון מגדלי מגורים) את עצמה לדעת, המעודדת ילודה ללא סוף אך לא לוקחת אחריות ממשית על רווחתם ('חמשת הממי"ם') של הילדים הללו, לכשיתבגרו, ועל הצפיפות הנוראה שתווצר כאן בתוך כמה עשורים;

(2) יצירת תיקון עומק (בדמות העלאת שכר המינימום וע"י הוזלת יוקר המחיה, עליו אמנם מדברים רבות) למצב שבעטיו כשני מיליון ישראלים עובדים עניים עם פנסיה זעומה הולכים תוך כשני עשורים להזדקן ברחוב;

(3) ה'איסור' על מבקשי מקלט מאפריקה להתגייר: למה, למען ה', רומסים פקידי מדינת ישראל את הדבר שספר שמות היה מחשיב לאקט יהודי כל כך? הזנחת הנושא נובעת מברית שלא מדעת בין ארגוני סיוע לפליטים הסבורים שחובה עליהם להשאר בזרותם, לבין ארגונים 'יהודיים' הסבורים שהם מסתננים בעלמא. ובתווך, הציבור הרחב שמעדיף לשכוח שאי פעם יצאנו ממצרים.

בתוך אתגרים אלה ואחרים, יש לקוות שחברי הכנסת הנוכחית ושרי הממשלה שתורכב ישכילו לעבוד יחד למען עתיד טוב יותר לכולנו.