פוקימון גו, יישום המציאות הרבודה החדש המופעל באמצעות הטלפון החכם, זוכה לקמפיין עולמי וסיקור-יתר תקשורתי. ואולם אפשר גם לתאר את סוג המשחק הזה על פי דברי הנביא ירמיה: "וַיֵּלְכוּ אַחֲרֵי הַהֶבֶל וַיֶּהְבָּלוּ" (ירמיה ב, ה). הבל, כפי שניסח זאת ראש הממשלה לפני כמה ימים, הוא בפשטות 'אויר חם'. דבר שאין לו קיום ממשי ומתמשך. זהו תיאור לא רק ליצורים הוירטואליים הללו, אלא גם לטפשות הגלומה שבמרדף אנושי אחרי הבל. טפשות אנושית היתה כמובן לאורך כל ההסטוריה, אבל נדמה שכעת היא מגיעה לשיאים חדשים.

יש שטענו שהוצאת ילדים מהספה בבית, אל פעילות ברחוב, היא הישג חשוב. אולם מעבר לילדים הרבים שיפגעו ואף יקפחו את חייהם בכביש בגלל מרדף זה, בצאתם לרחוב המהביל (ויישר כח לארגון 'בטרם' על האזהרה שהוציא בנושא), בואו נזכיר שלפני כניסת המסכים (טלויזיה, מחשבים וסמרטפון) לחיינו, הילדים היו יוצאים מהבית ומשחקים עם חבריהם גם ללא תיווכה של טכנולוגיה כזו או אחרת. גם לפני עליית המדיה הדיגיטלית היתה מעורבת ביחסי-הגומלין של הנוער טכנולוגיה (כדורגל, למשל, הוא מוצר טכנולוגי), אבל היא לא היתה דיגיטלית. והילדים דאז היו לא פחות פעלתנים (ומאושרים) מהיום. הם היו בודאי הרבה יותר ממוקדים, ופחות מפוזרי קשב. משחק הפוקימון-גו תורם אפוא לפעלתנות, ששחיקתה היא תוצר ישיר של המסכים עצמם.

הטכנולוגיה הדיגיטלית תובעת לעצמה דריסת רגל גוברת והולכת בחיים האנושיים שהיו קודם לכן בלתי-מתווכים דיגיטלית, ועל הדרך, מנסה להרגיל המוני בני-אדם לטכנולוגיה 'מצווה', ההופכת את אותם ליותר ויותר רובוטיים, כלומר נשלטים מבחוץ באופן ישיר למדי. 'להרגיל' בני אדם, במובן הכי ביהייביוריסטי של המילה: לגרום לאנשים להיות יותר ויותר עבדים נרצעים של טכנולוגיה שאומרת להם מה לעשות, והם הולכים אחרי ההבל כפוקימון לטבח. למרבה השמחה, יש כותבים אמיצים המבקרים את משחק הפוקימון גו, ראו דבריו של לירן סהר ב-YNET, המלין על השתרשות אתוס ההערצה לטמטום אנושי בחברה המערבית. אבל אולי הוא מגזים? זה הרי רק משחק, לא? מו"ר ניל פוסטמן תיאר היטב את חוסר-הניטרליות של טכנולוגיות מעין אלה, המציגות עצמן כ'משחק' גרידא:

…כל טכנולוגיה באה לעולם מצוידת בתכנית לשינוי חברתי. תפיסה הגורסת כי הטכנולוגיה ניטראלית, הנחה שהטכנולוגיה היא תמיד ידידת התרבות – כל אלה […] הן איוולת פשוטה וברורה. (בידור עד מוות: השיח הציבורי בעידן עסקי השעשועים, מאנגלית: אמיר צוקרמן, ספרית פועלים 2000, עמ' 138).

אותם ילדים הנוהים אחרי ההבל (ו'מהבילים', או נהיים, בלשון הנביא, ל'אהבלים'), תורמים את חלקם למימושה של המגמה עליה הצביע מו"ר אריך פרום:

אחד מסימני המשיכה אל המכונה הוא הרעיון המקובל על מדענים וגם על הקהל הרחב, כי ניתן לבנות מחשב, שלא יהיה שונה מן האדם באופן חשיבתו, ברגשותיו או בכל היבט תפקודי אחר… השאלה היא, מדוע נעשה רעיון זה כה פופולארי דווקא בתקופה זו… לא קל להימנע מן החדש, כי ברעיון "המחשב דמוי-האדם" מתבטא הרצון לברוח מן החיים ומהחווייה האנושית אל תחום המכאניקה והשכלתנות הצרופה.

יכולתנו לבנות רובוטים דמויי-אדם היא עדיין חזון למועד. אך גם עתה ישנה בני-אדם הפועלים כמו רובוטים. כאשר יתנהגו רוב בני האדם כרובוטים, לא יקשה כל עיקר לבנות רובוטים שינהגו כבני-אדם. הרעיון לבנות מחשב דמוי-אדם ממחיש את הברירה בין השימוש האנושי והשימוש הבלתי-אנושי במכונות. המחשב עשוי לשרת את האדם בתחומים רבים, אך הרעיון שהוא יבוא במקום האדם, מעיד על אופיו הפאתולוגי של הזמן בו אנו חיים. (מהפכת התקווה: לקראת ההומאניזציה של הטכנולוגיה (מאנגלית: זהר שביט, עריכה מ. וורברנד, מסדה, רמת-גן 1975, עמ' 45)

ובכן, כחצי מאה מאז פרסום דבריו של פרום, רובוטים דמויי-אדם (Humaniods) הם כבר הווה מטריד בעולמנו, דבר המעלה שאלות רבות מספור. התהליך הנוסף אליו מתייחס פרום, של "בני אדם הפועלים כמו רובוטים", משתקף במשחקי ההבל: אנשים המובלים ברחוב לריק, שמשחק מתוקשב עושה מהם צחוק. השלכותיו של השימוש בטכנולוגיה של מציאות רבודה על ריבוט האדם, עליו דיבר פרום, ילכו ויתבררו, כך נראה, בעידן הקרוב.