אחת הפריבילגיות של לימוד תורה מאז ומעולם היתה 'הליכה מחיל אל חיל', כלומר מחומה של עיר אחת לאחרת (בבלי ברכות סד ע"א). כאז גם עתה, "כך היא דרכה של תורה, פת במלח תאכל ומים במשורה תשתה ועל הארץ תישן וחיי צער תחיה ובתורה אתה עמל" (אבות ו, ד'). טוב, המצב באקדמיה לא עד כדי כך קשה. אבל כמו אז, גם במקרה של אקדמאים לא-בכירים בלימודי יהדות (ובמדעי האדם בכלל), לא קיים השפע הכלכלי שהיה שמור פעם לסוחרים שהתפרנסו לא רע תוך כדי שיט בנהרות הגדולים ובין יבשות. ובכל זאת, קשה להכחיש את הזכות האקדמית לנדוד לארצות רחוקות יותר ופחות, לפגוש אנשים מרתקים ולזכות לקבל משוב מאתגר ממלומדים על רעיונותיך.

המשך…

עת יוצאים דחופים הבוטים הזדוניים במרחב המקוון של מדינת ישראל, מטעם האגף לתודעת המונים של השר ארדן או מטעם כל גוף לא שקוף או אינטרסנטי אחר המבקש לפגוע בריבונותם של אזרחי ישראל, מתוכה או מחוצה לה, זה נראה תלוש לעסוק בכל נושא אחר שעל הפרק. מה גם שבהיותי שוהה עם משפחתי בקונטיקט לא נוכל להצביע בבחירות האלו (ולא שמלאכת ההכרעה בין המפלגות השונות היתה קלה הפעם לו היינו בארץ).

המשך…

תודות לעידודה, נכונותה וסבלנותה של רעייתי (וילדיי), אני יוצא לביקור מולדת אקדמי בישראל.

א. ביקור מולדת [אקדמי]

קוראיו המשובחים והספורים של אתר זה לא יופתעו מדו-המשמעות הנעוצה במונח ביקור-מולדת: גם visit וגם criticism. יש האומרים שרק בעברית יכולות שתי משמעויות הפוכות שכאלו לשמש בפועל אחד – 'לבקר'. אבל גם באנגלית יש דוגמאות לכך, למשל המילה fine שהוראתה היא גם 'בסדר' וגם 'קנס'.

המשך…

פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)

פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.

המשך…

והאם ידיעתנו את העולם זקוקה אף היא לודאות גמורה? קשת התשובות על שאלות אלה משקפת ויכוח שהשלכותיו חורגות מסוגיית האמונה באל. בעידן המודרני הושפעו מאד התשובות שנתנו לסוגיה זו מעמדתו של רנה דקרט, אבי הפילוסופיה המערבית, אצלו התקיים שילוב מיוחד בין ספקנות רדיקלית לבין פונדמנטליזם דתי. כמאה חמישים שנים מאוחר יותר, הפרגמטיסטים האמריקאים ראו בעייתיות רבה בעמדת דקרט, ולמרות החשיבות הפילוסופית של בקורתם עליו, רבים אינם מכירים אותה. מהי ביקורתם של הפרגמטיסטים על דקרט, ובייחוד זו שמתח עליו צ'רלס ס. פירס (Peirce)? באיזו מידה ניתן לראות אצל הוגים יהודים מודרניים קרבה לדקרט או לפרגמטיזם האמריקאי? ומה ניתן ללמוד מכך על שאלות מפתח במחשבת ישראל?

ביום שני הקרוב (י"ט כסלו התשע"ז, 19.12.2016) בשעה 14:00 ארצה בנושא זה בסמינר מחלקתי בחוג למחשבת ישראל אוניברסיטת בר-אילן, תוך התמקדות בעמדתו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ לגבי סוגיית האמונה באל.

סוגיית היחסים שבין מחשבת ישראל לפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי היא הפרויקט המעסיק אותי בדוקטורט, שאני נכנס כעת לשנתו הששית (ובס"ד האחרונה). במאמר-סקירה בשם 'פרגמטיזם: שם חדש לכמה צורות מחשבה ישנות ביהדות', שראה אור כעת בכתב העת דעת (גליון 82 [תשע"ז], עמ' 405-417) הצגתי ובחנתי שני ספרים:

דוד ברזיס, בין קנאות לחסד: מגמות אנטי-קנאיות בספרות חז"ל, אוניברסיטת בר-אילן, רמת גן תשע"ה

Hannah E. Hashkes, Rabbinic Discourse as a System of Knowledge, Leiden: Brill 2015

לצד שרטוט קוי דמיון בין שני הספרים המרתקים הללו, באשר לזיהוי מקומו של הרעיון הפרגמטי במסורת היהודית, אני בוחן כמה מהטענות המועלות בהם. לדוגמה: אצל ברזיס, לגבי ההבחנה בין בית הלל לבית שמאי, על רקע הויכוחים הבין-כתתיים בשלהי בית שני; אצל השקס, לגבי גבולות הפרשנות ושאלת הנגישות לאמת חוץ-סובייקטיבית כלשהי. כמו כן, המאמר משווה בין הנחות המוצא הגלומות בכל אחד משני הספרים הללו אודות היחס בין הממד האימננטי לממד הטרנסנדנטי, דבר שיש לו השלכות עקרוניות לגבי הבנת הרעיון הפרגמטי עצמו.