תודות לעידודה, נכונותה וסבלנותה של רעייתי (וילדיי), אני יוצא לביקור מולדת אקדמי בישראל.
א. ביקור מולדת [אקדמי]
קוראיו המשובחים והספורים של אתר זה לא יופתעו מדו-המשמעות הנעוצה במונח ביקור-מולדת: גם visit וגם criticism. יש האומרים שרק בעברית יכולות שתי משמעויות הפוכות שכאלו לשמש בפועל אחד – 'לבקר'. אבל גם באנגלית יש דוגמאות לכך, למשל המילה fine שהוראתה היא גם 'בסדר' וגם 'קנס'.
[גרסה מקוצרת של רשימה זו תראה אור בשבת שלום, גליון 1096 (פרשת יתרו, תשע"ט), ופורסמה באישור העורך, פנחס לייזר, גם באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]
והאם ידיעתנו את העולם זקוקה אף היא לודאות גמורה? קשת התשובות על שאלות אלה משקפת ויכוח שהשלכותיו חורגות מסוגיית האמונה באל. בעידן המודרני הושפעו מאד התשובות שנתנו לסוגיה זו מעמדתו של רנה דקרט, אבי הפילוסופיה המערבית, אצלו התקיים שילוב מיוחד בין ספקנות רדיקלית לבין פונדמנטליזם דתי. כמאה חמישים שנים מאוחר יותר, הפרגמטיסטים האמריקאים ראו בעייתיות רבה בעמדת דקרט, ולמרות החשיבות הפילוסופית של בקורתם עליו, רבים אינם מכירים אותה. מהי ביקורתם של הפרגמטיסטים על דקרט, ובייחוד זו שמתח עליו צ'רלס ס. פירס (Peirce)? באיזו מידה ניתן לראות אצל הוגים יהודים מודרניים קרבה לדקרט או לפרגמטיזם האמריקאי? ומה ניתן ללמוד מכך על שאלות מפתח במחשבת ישראל?
ביום שני הקרוב (י"ט כסלו התשע"ז, 19.12.2016) בשעה 14:00 ארצה בנושא זה בסמינר מחלקתי בחוג למחשבת ישראל אוניברסיטת בר-אילן, תוך התמקדות בעמדתו של הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ לגבי סוגיית האמונה באל.
הרב פרופ' א"י השל נולד בוורשה בשנת 1907 כנצר לשושלת חסידית חשובה ונפטר בניו-יורק בשנת 1972. בקיצור נמרץ, אפשר לומר כי בתקופה זו היה השל לדמות בולטת בהגות היהודית ובחקירתה, לימד ב-JTS בניו-יורק והיה פעיל לקידום זכויות אזרח בארה"ב. במרכז הגותו (ולמעשה גם במוקד מחקריו) ניצבת דמותו של 'האל האכפתי' הפונה אל האדם, כשהוא מוטרד מצלמו האנושי המוסרי.
The soul is the prison of the body", Michel Foucault, Discipline and Punish, p. 30"
אפלטון טען כי הגוף הוא קִברה של הנשמה (Soma Sema). אפשר לומר כי טענתו הביאה למפנה אדיר בתרבות המערב שיָחסה לגוף מבטא את הזלזול האפלטוני הזה. אמירתו הנ"ל של מישל פוקו מבטאת ביקורת כלפי הצד הנוכחי במטוטלת התרבותית, שהטמיעה את תפישת אפלטון ושבה נראה כי הנשמה מתפקדת בפועל כ'כלאו של הגוף'. יחס שלילי זה אל הגוף משתקף במידה רבה במערכת החינוך שלנו. כאשר מדובר על מערכת החינוך בפינלנד, רבים מהבוחנים אותה במקומותינו שמים לב (ובצדק) לנושא האמון הרב וההשקעה במורים. אולם אחד המאפיינים המרכזיים להצלחתהּ שאליו לא ראיתי התייחסות משמעותית הוא יחסה החיובי של מערכת חינוך זו לגוף ולמקום העשייה בלמידה.
במאמר בשם 'צמצום הבגרויות כהזדמנות להרחבת הלמידה הפעלתנית' שהתפרסם בקשר עין (בטאון ארגון המורים, גליון 231, תמוז-אב תשע"ג, עמ' 28-26), ניסיתי לברר את תפקידם החינוכי של הידע העיוני והלמידה הפעלתנית, מתוך בחינת מקומו של הגוף במערכת החינוך. חובה נעימה היא להודות לריבה פריד, עורכת עמודים (בטאון הקיבוץ הדתי), על הרוח הגבית ועל פרסום הגרסה הראשונה של המאמר (גליון 762, אייר-סיון תשע"ג, עמ' 22-19).
לשון אחרת 