לצד הפוגרום שהתרחש כעת בעיירה מונסי בניו יורק, הדיון הציבורי מסביב חטיפת ילדי תימן, מדינת/ארץ ישראל ההופכת במהירות למזבלה, ולצד סוגיות אחרות, מוטרדים רבים בעת הזאת, ובצדק, מהמגמה של 'ירידת מדעי הרוח' בישראל. מלומדים רבים נותנים את דעתם על כך, ופנים חשובות בסוגיה מוארות, למשל תפקיד ה'סלאמיזציה' וצמצום אופקי המחקר כגורמים לדלדולה של הרוח. ברם, יש צורך לא רק בביקורת אלא גם בניסוח חזון חיובי, פרגמטי, למדעי הרוח. לשם כך יש צורך להבין את מגמות היסוד בתחום ה-Humanities בכללן, כפי שעשה למשל פרופ' אליצור בר-אשר סיגל במאמר הסקירה מאיר העיניים שלו 'מדעיות – מדעי הרוח – בחינת גבולות הגזרה'. בלי להידרש לתמורות שעברו על הדיסיפלינה הזו במאתיים השנים האחרונות (לפחות) יקשה עלינו להבין את האתגרים שעל הפרק.
ג'ון דיואי
הזנחת העניים כהרס הציונות
"לדמוקרטיה מובנים רבים, אך אם יש לה מובן מוסרי כלשהו, הריהו מצוי בקביעה שמבחנם העליון של כל המוסדות הפוליטיים וההסדרים התעשייתיים הוא בתרומה שלהם לצמיחתו המקֵפת של כל חבֵר בחברה." (John Dewey, Reconstruction In Philosophy, p. 186 [תרגום נ.ב.])
אפשר וצריך להתווכח למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת התשע-עשרה. בשורות הבאות אנסה להציע מספר התלבטויות המעסיקות אותי בענין זה.
עמדת בן פטורא בברייתת 'מים לשנים': מה הערך העומד בבסיסה?
האם עזרה לזולת היא בעצם אגואיזם? על מלכוד יסודי בהבנת עמדת בן-פטורא
כך מובא בתלמוד הבבלי מסכת בבא מציעא, דף סב עמוד א, בהתייחס לפסוק "וחי אחיך עמך" (ויקרא כ 36):
שנים שהיו מהלכין בדרך וביד אחד מהן קיתון של מים
אם שותין שניהם – מתים, ואם שותה אחד מהן – מגיע לישוב.
דרש בן פטורא: מוטב שישתו שניהם וימותו ואל יראה אחד מהם במיתתו של חבירו
עד שבא רבי עקיבא ולימד: וחי אחיך עמך – חייך קודמים לחיי חבירך.
אין צורך להרחיב לגבי הוראת הברייתא הזו, תכניה והקשריה – המדריך למורה של הספר 'ובחרת בחיים – ערך חיי אדם בתרבות ישראל' עושה זאת מצוין.
לשון אחרת 