הרב פרופ' א"י השל נולד בוורשה בשנת 1907 כנצר לשושלת חסידית חשובה ונפטר בניו-יורק בשנת 1972. בקיצור נמרץ, אפשר לומר כי בתקופה זו היה השל לדמות בולטת בהגות היהודית ובחקירתה, לימד ב-JTS בניו-יורק והיה פעיל לקידום זכויות אזרח בארה"ב. במרכז הגותו (ולמעשה גם במוקד מחקריו) ניצבת דמותו של 'האל האכפתי' הפונה אל האדם, כשהוא מוטרד מצלמו האנושי המוסרי.

בשבוע הבא יתקיים במכון ון-ליר ובמכון שכטר כנס אקדמי בעקבות הגותו של השל הפתוח לציבור הרחב. בכנס יידונו סוגיות רבות הקשורות לחייו, מחקריו והגותו של השל. עבדכם הנאמן יבקש לברר (לתיעוד ההרצאה ראו כאן) באחד המושבים של כנס זה כמה היבטים הקשורים לתיאולוגיית הרגש והאכפתיות ("Theology of Pathos") של א"י השל, באמצעות עיון חדש בביקורת שמתח עליה הרב פרופ' אליעזר ברקוביץ.

בשבחי האכפתיות

בכל אחד מאתנו יש הרבה חוסר אכפתיות. קשה להימנע בימים אלה ממחשבה על כמה מהאתגרים שמציבה הגותו ה'אכפתית' של השל לחברה הישראלית: האם אנו חותרים למימוש צדק חברתי וכלכלי? לצמצום פערי השכר בחברה הישראלית, שבה חיים קרוב לשני מיליון עניים? האם אנו מודאגים ממצבם של הפלסטינים? והאם לאור זאת נקדם פתרון מדיני שיהיה לא רק 'צודק', אלא גם חכם מבחינת הקטנת פוטנציאל שפיכות הדמים בעתיד? האם ניאחז בדברים המייחדים אותנו כבני-אדם, חרף כוחות גלובליים רבי עוצמה המבקשים להצר את עולמנו וחוויותינו האנושיות אל תוך דל"ת אמות של מסך? האם אכפת לנו מהשאלה האם וכיצד בתי הספר שלנו ׁ(וסדר היום החינוכי שלהם) מקדמים את חינוכו של אזרח אכפתי ומעורב חברתית, שהוא קשוב ולא רק 'מתוקשב'?

בשאלות רבות ובאחרות, נדמה לי שדמותו של השל והגותו יכולות לתת לנו השראה רבה.