השנה אני מלמד שני קורסים במכון פאידאה (Paideia) בסטוקהולם. המכון אינו אקדמי במובן הרגיל של המילה, אך הקורס הנלמדים מוכרים לתלמידים להשלמת MA באוניברסיטת היידלברג. התלמידים, צעירים מרשימים מאד ומלומדים, באים מרקעים משפחתיים יהודיים מגוונים (לאו דוקא במובן ההלכתי המסורתי), ומטרת המכון היא להעמיק את יכולתם לפעול ולהנהיג בקהילותיהם מתוך רוח של זהות יהודית פלורליסטית. בנובמבר לימדתי קורס מבואי מרוכז בן שבועים על הגות יהודית בימה"ב, וכעת אני מלמד קורס מבואי על הגות יהודית בעת החדשה. התלמידים, כעשרים וחמישה במספר, מגיעים ממגוון ארצות אירופה, מארמניה ועד ספרד, מרוסיה ועד אנגליה, וזו חוויה מרתקת בעבורי.

לצד הקורס, זו הזדמנות מרתקת להתרשם מפניה של החברה בשבדיה, כפי שהם משתקפים בעיר סטוקהולם. ההשואה של המבנה הפוליטי בשבדיה לזה הנהוג בישראל ובארה"ב, בכל הנוגע למקומה של הממשלה בתחום האזרחי ובפרט הרווחה, מעלה מחשבות רבות על ההווה הישראלי ועל שאלת ארגונו הפוליטי בעתיד, ובודאי בהקשר של הבחירות הקרובות בישראל.

מדינת הרווחה: בין שבדיה וישראל

מדינות הרווחה מאופיינות בכך שהן מעניקות לאזרחיהן רשת ביטחון חברתית רחבה, שבה שירותי הבריאות, החינוך והדיור מסובסדים במידה רבה על ידי הממשלה. מדינות הרווחה מאופיינות בהתערבות ממשלתית גדולה יחסית, המבוססת על הטלת מסים ישירים ועקיפים גבוהים יחסית. באמצעות כל אלו נוצרות במדינות סקנדינביה (שבדיה, נורבגיה, פינלנד) חברות שהפערים הכלכליים בהן הם קטנים משמעותית מאלה שאנו מכירים בישראל ובארה"ב.

מדד ג'יני (GINI) העולמי לבחינת השוויון (או אי-השוויון) בהכנסות משקף זאת, ומראה כי שבדיה ניצבת במקום הראשון בעולם עם 23 נק' מתוך 100 (100 מייצג מצב בו כל ההכנסות מרוכזות אצל אדם אחד, ו-0 מייצג מצב של הכנסוה שוה לכל האזרחים). ישראל, לעומת זאת, נמצאת במקום השבעים עם 39.2 נק', וארה"ב במקום ה-95 עם 45 נק' (ויש עוד ארבעים מדינות אחריה, בעיקר בעולם השלישי). כך שיש לנו לאן להדרדר, אך ודאי שיש לנו הרבה מקום לשיפור.

בשונה מהדעה הנשמעת תדיר בישראל, הפערים הבין-תרבותיים בשבדיה אינם מבוטלים: היא רחוקה מלהיות הומוגנית מבחינה דמוגרפית. ועם זאת, השפה השבדית היא הרשמית, וכל בתי ספר – גם המוסלמיים, היהודיים וכו' – מחויבים להשתמש גם בה. כלומר: בשביל לאפשר את חלוקת משאבי החברה באופן צודק יותר, נראה שהחברה האנושית זקוקה לאתוס משותף כלשהו ולהגבלה מסוימת של הרב-תרבותיות.

ישראל 2015: שאלת התיקון החברתי-כלכלי

ראשית, הרשו לי להסתייג מהמונח 'שינוי חברתי' שהשתרש משום מה במקומותינו. מה זה "שינוי"? גם עליית הנאציזם, סליחה על הדוגמה הקיצונית, היוה "שינוי" בגרמניה. כאשר אני כותב "תיקון", כוונתי לכך שאני מאמין שצעדים מסוימים מבטאים לא רק 'שינוי' במצב הקיים, אלא גם שהוא שינוי לטובה, כלומר משרת חתירה לתיקון עיוותים חברתיים מסוימים. כולנו – גם מי שאומר 'שינוי' – ודאי מתכוון לטוב, אבל עם כל ההסתייגויות הפוסט-מודרניות מה'אידיאולוגיות הגדולות' ומהקשר בין השפה למציאות, בואו נתחייב קצת יותר על הקשר בין הרפורמות שאנו מציעים, לבין שיפור פני החברה במישור המוסרי. כך יהיה גם בסיס רציונלי ברור יותר לבחינת השאלה האם רפורמות כאלו או אחרות עשויות להשיג את יעדיהן.

כאשר אנו בוחנים את יציבותה ולכידותה החברתית של ישראל, הפן החברתי-כלכלי מושפע במישרין מסוגיות רבות, ואבקש לציין כאן שתים מהן: החינוך המקצועי, והשירות הלאומי-אזרחי.

1. החינוך המקצועי והפעלתני: צמצומם של אלו בישראל החל משנות השמונים (לצד הגלובליזציה וגורמים אחרים, כמובן) הגדיל את הפערים החברתיים, תוך 'פתיחת' השוק לעובדים זרים והחלשה דה-פקטו של כח המיקוח של מעמד הפועלים המקומי השכיר. יצירת תחרות בלתי סבירה על צוואר בקבוק של משרות 'אקדמאיות' (מחקר, היי-טק, משרדי ממשלה וכו') לוּותה בהזנחת התגמול הנאות של עובדי כפיים, וביצירת מעמד שלם של עובדי קבלן, אליו 'נשאבו' עולים רבים מרוסיה ומאתיופיה.

יש לקוות שכאן אנו רואים בשנים האחרונות שינוי לטובה, לא רק בהעלאת שכר המינימום עליה נתבשרנו כעת ל-5,000 ש"ח, אלא גם בהמשך קידום של החינוך הפעלתני כפי שנעשה תחת שרביטו של שר החינוך היוצא הרב שי פירון. הרחבת 'ההון התרבותי' המקצועי עשויה להחזיר כבוד ופרנסה לעוסקים במלאכת כפים, ולסיע לבלימת תהליכי גלובליזציה במקומות שבהם היא פוגעת אנושות במקצועות שיש ענין לחברה ולמשק הישראלי לשמר.

2. השירות הלאומי אזרחי

יש המציעים כעת להעלות את שכר החיילים לגובה שכר המינימום. זו, כשלעצמה, תהא תרומה למצב העו"ש של החיילים (ושל הוריהם). אולם אם פנינו מועדות לצמצום פערים וליצירת חברה ישראלית אנושית וסולידרית יותר (בעיקר במישור של מתחים על רקע דתי ותרבותי) הרי שכל עוד קיים חוק גיוס חובה לצה"ל, השירות הלאומי-אזרחי (של"א) הוא כלי שיש לטפחו במקביל, כפי שכתבתי לפני שנתיים (בימי הויכוח העקר על ה'שוויון בנטל').

בהקשר של ההצעה להעלות את שכר החיילים, המשמעות היא לא לזנוח את משרתי השל"א, בשלושה מישורים: (1) הרחבת התקנים למשרתים אלו (2) שיפור תנאיהם (לאו דוקא השוואה לאלו של משרתי הצבא, אך העלאה מקבילה), ו(3) הארכת זמן שירות החובה בשל"א לשנתיים (במקום שנה, כפי הקיים היום).

צדק חברתי בישראל: תוצר לוואי או תהליך מכונן?

לאור ההכרה של ממשלת שבדיה במדינה פלסטינית, צעד שתרומתו לקידום תהליך השלום מפוקפקת, עושה משרד החוץ הישראלי מהלכים שתרומתם למדיניות החוץ של ישראל היא מפוקפקת גם כן, אם לא שלילית. אך בתוך המתיחות השבדית-ישראלית, אני מקוה שלא נסתנוור מהתרומה האפשרית של דגם המדיניות החברתית-כלכלית בסקנדינביה לקידום שאלות הפְּנים של החברה הישראלית.

יש מי שחושבים ששורש בעיותיה של החברה הישראלית נעוץ רק בכיבוש הישראלי ביהודה ושומרון (והוא אכן בעיה גם בעיני), וכי לפיכך הדרך לפתור את חֹלאי החברה הישראלית היא רק 'מבחוץ – פנימה'.

עמדה זו בעייתית לא רק כי היא לוּותה בשנות התשעים של המאה הקודמת בהפקרה של הדיון על פני החברה הישראלית, ובמכירת נכסי המדינה (קרי: הציבור הישראלי) לאילי הון במחירים מגוכחים, אלא כי המו"מ עם הפלסטינים תלוי, מה לעשות, גם בפלסטינים.

עם כל הקושי הכרוך בכך, אנשים רציונליים המבקשים להיות מבוססים אמפירית עשויים לפקפק בכך שנסיגה חד-צדדית מיהודה ושומרון (או 'השטחים הכבושים') תוביל, כשלעצמה, לשלום. בענין זה יש הבדלים בסיסיים בין ההקשר הגיאו-פוליטי של רצועת עזה, שההתנתקות ממנה היתה הכרחית, לבין יהודה ושומרון שלא פחות משהן 'הגדה המערבית' של הירדן, הן 'הגדה המזרחית' של הים התיכון. כוונתי בכך אינה לשאלת השיוך או הבעלות של חבל ארץ כזה או אחר, אלא לדחיסות הגיאוגרפית הקיימת בישראל, שנראה כי אינה תמיד ברורה לחלק מהדוברים המעורבים בדיון. לאור כל זאת אפשר לומר כי תהליך השלום, מה לעשות, אינו נתון רק בידיהן של ממשלות ישראל.

להבדיל מכך, לגבי המישור הפנים-ישראלי אנו אחראים באופן מוחלט, וכאן לדעתי ניטיב לעשות אם נלמד דבר או שנים ממדינות סקנדינביה. וכאשר החברה הישראלית תצמצם את הפערים החברתיים-כלכליים החמורים הקיימים בה, אני מאמין שהסיכויים לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני יגדלו.