שאלה זו מטרידה את קוראי עקדת-יצחק לאורך כל הדורות, ונתנו לה שתי תשובות עיקריות: ציות לצו האל, או מוסר. התשובה הנפוצה יותר, יש לציין, היא הלקח של הציות העיוור. האמנם? אבקש להאיר סוגיה זו בהקשר דברי הנביא ירמיה, שהטיח בבני ישראל:

כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח (ירמיה ז, כא-כב)

במקום אחר טוען הנביא ירמיה כי בני ישראל הקימו

אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי. (ירמיה ט, ה')

מה פשר ההתנערות הזו של האל מפולחן הקרבת הבנים שרווח בעם ישראל בתקופת המקרא, ומציוויי הקורבנות בכלל? מה זה אומר על משמעותה של עקדת-יצחק? ומה ניתן ללמוד מכך על היחס בין דת ומוסר?

במאמר קצר בשם 'מה בין דת למוסר?', שפורסם לפני כחודשיים בספר רצה בדבריהם: מסביב להפטרות בשמונים מאמרים (עורכים: מנחם דסברג ובראון דסברג, טפר הוצאה לאור, ישראל 2016, עמ' 125-130) הצעתי דיון בשאלות אלה לאור המושגים 'לוחות ראשונים' ו'לוחות שניים'. הספר הוא מחווה לדינה אמיר, חברת קיבוץ בארות-יצחק (בו זכיתי לגדול), ומורה ותיקה ומוערכת למקרא בביה"ס הקיבוצי המשותף בקיבוץ יבנה. זכיתי ללמוד אצל דינה תנ"ך בביה"ס ביבנה, ואם יש טעם כלשהו בדבריי, הרי אני חב לה את הכלים שהעניקה לי בתיכון לשם גיבושם. תודתי נתונה גם לעורך הספר, מנחם דסברג, על הערות מצוינות שתרמו לשכלול המאמר.

בקצרה, אני טוען שיש חשיבות עקרונית לתביעה הדתית מהאדם להתגברות על יצריו האנוכיים ולניתובם, ומאידך, אין להכחיש את הבולטוּת של המגמה המוסרית המצויה במסורת היהודית. יש מחירים ממשיים לויתור חילוני על התביעה הדתית של היציאה מהאנוכיות, כמו גם לויתור דתי על היסוד המוסרי.