קובי אוז הוא אחד היוצרים החשובים בישראל. אלבומו 'מזמורי נבוכים' (2010), מכיל את אחת הפנינות החשובות במוסיקה הישראלית בכלל, ובמוסיקה היהודית-ישראלית בפרט: השיר "זלמן זה לא אתה".

בשיר מבקר אוז את האינדיבידואליזם הבורגני והבעלני, הרואה בממון, במעמד, ובסמלי-המעמד כמו בית ונדל"ן, את חזות הכל. במקומם, אומר אוז, מדגישות ההלכה והמסורת היהודית את האחריות האנושית והמגבלות המוסריות המוטלות על האדם, הממקמות אותנו בתוך העולם כחלק ממערכת יחסים אחראית עם סביבתנו. אוז מדגים זאת במצוות השמיטה, השבת, הנידה והסוכה. בהיותנו בערב חג הסוכות תשע"ט, הבה נתבונן בבית העוסק בחג הסוכות:

זלמן נשכב על הכורסא בסלון, הביט על הקירות, הציץ מהחלון, "ביתי מבצרי הוא כמו ממלכה!", ושוב יצתה בת קול ואמרה: זלמן זה לא אתה, סוכות עכשיו, צא אל הסוכה. נובו ריש, אל תהיה לי מצוברח, הבט לכוכבים הקורצים מהסכך. ביתך לא אתה, אשתך לא אתה, מעמדך לא אתה, גם אדמתך לא אתה, אתה פשוט זלמן.

הסוכה היא מרד כנגד תפיסת הבית כמקנה בעלות מוחלטת בעולם. לפני כמה שנים כתבתי על רעיון 'האורח המחויב', שהיעדר הבעלות אינו גורע מתחושת אחריותו לסביבתו. דומני שהסוכה מביעה היטב את התחושה הזו, או את הפוטנציאל שלה לבוא לידי ביטוי. במונחי הדוקטורט שלי על פרגמטיזם ומחשבת ישראל (שאושר לפני כמה שבועות, בשעה טובה), הסוכה היא 'מסדנות מתונה'. הסוכה אינה בית-אבן, המתיימר לספק מענה מוחלט לחוסר הודאות הקיומי של האדם בתוך הטבע, אך היא גם אינה קריאה לחיי-נוודות. בעבור בני ישראל שיצאו ממצרים (על פי ויקרא כג 43) הסוכה היתה מקלט מפני החמה היוקדת במדבר; בעבור האדם המודרני, הספון בבתים איתנים, הסוכה היא תזכורת לארעיות ההכרחית והברוכה הכרוכה בקיום האנושי. חג שמח!