האלימות הממשלתית שמפעיל שר המשטרה ('בטחון פנים') גלעד ארדן כנגד החלשים שבאזרחי ישראל, שנדמה היה לרבים למשך זמן מה שהיא מופנית 'רק' כנגד ערבים (למשל בהרג יעקוב אל קיעאן בפינוי הכפר אום חיראן), מתרחבת ומועמקת בעת האחרונה גם כלפי יהודים: חרדים, ויוצאי אתיופיה.
הארץ כמרקחה עקב הריגתו של סלומון טקה בקריית חיים. הכל דורשים חקירה הולמת לשוטר היורה, אך מעטים מדי דורשים את הדחת השר הממונה ארדן, שמשום מה לא טורח למנות מפכ"ל חדש למשטרה. בבית הוריי בקיבוץ בארות-יצחק היו בילדותי כמה וכמה 'אולפניסטים', כלומר עולים חדשים, שהיו 'מאומצים' אצלנו ובאו להתארח מדי שבת. יוצאי אתיופיה מביניהם, שכמה מהם נהיו מאוחר יותר לאנשי ציבור ידועי שם, היו העדינים והנעימים מביניהם. אולי מטעם זה מתעמרים בהם ישראלים גסי לב, שיהדות בית הכנסת היא מהם והלאה. הרי יהודי בית הכנסת הם (או משתדלים להיות) ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זוהי אולי הסיבה לכך שגם החרדים נמצאים 'על הכוונת' של ארדן. אם הפעם לא 'תצוץ לה פתאום' שריפה גדולה שתציל את ארדן משבט הביקורת הציבורית, אפשר להתפלל שהוא ילך לדרכו ויניח לעם-ישראל לשלום (יתכן אף שה-BDS יציעו לו עבודה – הוא הרי מהתורמים הגדולים להאדרת המוניטין של הארגון).
האֲדשת הזולת או גישה פרגמטית?
המפלגות המתמודדות על אמון הבוחרים בבחירות הממשמשות ובאות, צריכות לנקוט צד בענין הזה: האם יעשו כמעשי נתניהו ושלוחיו, של העמקת הניכור האנושי והאדשת הזולת, במסווה של אלילות פסאודו-יהודית, או יבחרו בגישה הומנית, יהודית ופרגמטית? המענה על כך תלוי קודם כל בהצבת גבולות מוסריים, ובחידוד ההבחנות בין אמצעים למטרות. כפי שכתב זיגמונט באומן בספרו מודרניות והשואה (עמ' 304),
החברה שנכנעת בלא תנאי או תחרות לשלטון הטכנולוגיה – באופן יסודי יותר מכל צורה ידועה אחרת של ארגון חברתי – היא חברה שמוחקת את פניו האנושיים של "האחר" ועל כן דוחפת את האֲדשת החברותיות האנושית למעמקים שטרם נודעו.
סכנת האדשת הזולת והצורך בהצבת גבולות מוסריים נהירה גם למנהיגים יהודים בישראל בעת הזו. כך למשל, כותב הרב יעקב מדן כעת במקור ראשון על הצורך לאסדר את ייצוא הנשק מישראל, בשביל למנוע מצב שבו מדינת היהודים מוכרת נשק לממשלים רודניים המפרים בחומרה זכויות אדם, ממשלים שאף מדינה נאורה אחרת לא מוכרת להם נשק. לפני כשנה טענתי באופן דומה כי הפרגמטיות של יהודה, במכירת יוסף תחת איום הריגתו, אסור לה שתתבלבל עם אופורטוניזם גס למטרת בצע כסף, שאינו פרגמטיזם כלל. מאותו הטעם חשוב לאכן היטב את המילה 'פרגמטיזם'. כך למשל, בכתבה של בתאל קולמן במקור ראשון כעת טוענים כמה מרואיינים שאיווט ליברמן הוא 'פרגמטי'. כך לדוגמה אומר אחד מהם:
אני אף פעם לא חשבתי שליברמן הוא איש אידיאולוגי או שיש לו עקרונות בענייני התיישבות. אני כן חושב שהוא ציוני במובן שלו. ציוני מאוד פרגמטי. אם צריך להקריב משהו במסגרת הפרגמטיות הזו, אין לו בעיה.
האם מנהיג פרגמטי הוא אדם נטול אידיאולוגיה? לא. האם 'להקריב מישהו מדי פעם' זה פרגמטיזם? ממש לא. האם שר ביטחון (ליברמן) שמורה לירות בבני אדם לא חמושים אש חיה במרכז המסה, ומעניש חיילים שצוחקים כשהם יורים לאנשים לא חמושים בגב, אבל לא מעניש חיילים על עצם ההתנהגות הזו, הוא פרגמטי? לא ולא. הוא סתם בריון. האם לירות ביהודי יוצא אתיופיה זה 'פרגמטיזם'? גם לא.
למי שחושב שיש טעם בדברים הללו, ובאיכון המונח 'פרגמטיזם' באופן כללי, ובהקשר של מחשבת ישראל בפרט, ובביקורת על שימושי-שוא במונח פרגמטיזם, אמליץ לעיין במאמרי שראה אור בכתב עת חדש בהוצאת המחלקה למחשבת ישראל באוניברסיטת בן-גוריון בנגב: 'שלילת המסדנוּת והספקנוּת הרדיקליוֹת: אמונה פרגמטית באל במשנת הרב אליעזר ברקוביץ', מחשבת ישראל 1 (2019), עמ' 201–246.
מה דעתכם/ן?
לשון אחרת 
לעניות דעתי (הקובעת!) , גם אם יש משהו בדבריך, הרי שלגבי ליברמן לא ממש דייקת. האם מאבקו בכפייה החרדית אינו ראוי לשבח? האם התפטרותו מתפקיד ומכס שר הביטחון אינה ראוייה לציון? נכון, ידועה לשמצה העובדה שהאיומים שלו על הנייה לא יצאו לפועל, אבל גם בזה הרי אפשר לראות איפוק ולא סתם רפיסות. בחשבון אחרון, ובהנתן ה'שכונה' שאנו גרים בה, שר בטחון נמדד בכמות המלחמות שהוא נימנע מלהיגרר אליהן, ולא באיומי הסרק שלו. סתם נקודה למחשבה .
שמשון, יש בהחלט דברים טובים לומר על ליברמן. למשל, שיום אחרי התפטרותו מתפקיד שר הביטחון, מכר (מסר?) נתניהו את תע"ש לידיים פרטיות, ותרם עוד נדבך מפוקפק בתהליך הפקעת צה"ל מהממלכתיות, והפיכתו למיליציה רובוטית פרטית. מכאן אפשר בהחלט להקיש שליברמן עמד בפרץ כנגד זאת (ראה גם כאן: https://www.davar1.co.il/57506/). ברם, אין זה אומר שפועלו של ליברמן כשר ביטחון הוא נטול רבב.