"…שהאופן בו אנו חושבים וחיים אינו בדיה גמורה או אשליה, שהאשליה היא דוקא כל המבנים האינטלקטואליים העצומים הגורמים לדרך בה אנו חושבים וחיים להיראות כמו אשליה." (פרופ' הילרי פטנם [Putnam])

הטרנס-הומניזם: שתיקה או השתקה?

קשה להאמין כיצד רבים כל כך, ובייחוד באקדמיה האמורה להיות נס החשיבה הביקורתית, שותקים לנוכח תהליכים המאיימים על אנושיות האדם, בטרנס-הומניזם ובזרועותיו הטכנולוגיות (אותן כיניתי לאחרונה בשם 'טכנולוציה') המתרברבים כְּלֶמֶך על כוונתם להדיח את האדם מהעולם.

למה? בשם מה? איך בני אדם יכולים לומר דבר כזה? מי הגה את הרעיון החולני שקידום טכנולוגי צריך לגרור את החלפת בני האדם ביצורים אחרים? הנחת המוצא שלו היא כנראה שכל מוצר טכנולוגי שביכולתנו להמציא, מחובתנו להמציא, וכל מוצר שהמצאנו, מחובתנו ליישם ולהטמיע בחברה: "עד עצם היום הזה אני מאמין באמונה שלמה בעיקרון הבסיסי הזה: יהיו הקשיים הניצבים בפנינו אשר יהיו… תמיד יהיה רעיון שיאפשר לנו לגבור עליהם. זאת ועוד, יש ביכולתנו למצוא את הרעיון הזה. ולכשנמצא אותו, נצטרך להוציאו לפועל" (ריי קורצווייל, הסינגולריות מתקרבת, עמ' 6).

האם חלק מהאנשים מתעלמים מאיומי הטרנס-הומניזם מפני שבעצם אין הכוונה להשמיד את כל בני האדם, אלא רק את ההמונים שיתפתו 'לשדרג את עצמם' בטכנולוגיות הללו? או לא יתגוננו מפניהן? או כי לא מדובר בכל בני האדם, אלא רק במי שישאר מובטל וחסר כל אחרי מהפכת הרובוטיקה, ויצטרך 'לשדרג' את עצמו בכדי להתפרנס? ומדוע בני האדם אינם מוחים על כל זאת? יש ערפל רב בעולמנו בענין זה, אבל יש גם השתקה והפחדה. אנו מוטרדים כאשר ישנם הסתה ואיומים על אנשים ספציפיים (ובצדק), או גזענות כנגד עם מסוים, אבל מה עם איומים מפורשים על שלום המין האנושי כולו? כשאנשים מדברים בנימה אדישה על קץ המין האנושי, איש לא מרים גבה. הכיצד? הבה נשבור את קשר השתיקה.

הפוסט-מודרנה הרדיקלית כהכנה לטרנס-הומניזם

אחת התשובות היא שזה כנראה לא היה יכול לקרות בכל תקופה, ולא רק בגלל שהטכנולוגיה של היום לא היתה זמינה פעם. הארטילריה העיקרית המאפשרת את הטרנס-הומניזם היא הפוסט-מודרניזם, שאחת מטענותיו היא שאין שום אמת ואין מהות כלשהי המייחדת יצורי אנוש. אנו רק 'ספיינסים'. אגב, באופן דומה לאיום על המין האנושי כולו, שאינו נתפס כבעיה מוסרית, גם כאן מותר לפרופסורים לכתוב את מה שמורה בכיתה היתה נכנסת עליו לכלא. חשבו על מורה שהיתה אומרת לתלמיד "מוישה, אתה לא בן-אדם, אתה סתם סאפיינס!". ובכן, למה בישראל, מדינה של בני אדם, כהניסטים שרוצים להרוג עם אחד יושבים בכלא, בעוד שטרנס-הומניסטים המכריזים על השמדת כלל האנושות הם לגיטימיים?

לפוסט-מודרנה הקונסטרוקטיבית יש אמנם שימושים חשובים, כמו בחינה מוסרית של מוקדי כח והאופן בו הם מתפקדים, לצורך תיקונם (ממישל פוקו, למשל, אפשר ללמוד הרבה על כך). אבל בשביל לדעת שענווה וביקורתיות הם ערכים חיוביים כשהם בשימוש במידה סבירה, לא היינו צריכים את הסוס הטרויאני של סילוק מושג האמת והרלטיביזם הרדיקלי.

האפקט התרבותי המרכזי של הפוסט-מודרנה הקיצונית הוא פלורליזם רדיקלי (להבדיל מפלורליזם גדוּר, שהוא מבורך), ונטרול היכולת לטעון טענות ערך. דממת פוליטיקלי-קורקט. הכל נכון והכל שקר, הכל שוה להכל ואת הכל אי אפשר להעריך ביחס לכלום. כדברי המשורר (קובי אוז), "מרוב פרשנות לא יודעים מה קרה פה, מרוב דרכים לא רואים מטרה פה".

למה זה שימושי בעבור הטרנס-הומניזם? אראל סג"ל פעם כתב: מה הדרך לבשל צפרדע חיה? אם תזרוק צפרדע למים רותחים, היא תקפוץ מיד החוצה. אבל אם מרתיחים את המים לאט לאט, היא פשוט תתבשל לאִטה. באופן דומה, הדרך לגרום למיליארדי בני אדם לא לחשוב שהפיכתם ליצור וירטואלי היא עוול, היא לספר להם שאין לאדם שום מהות. בחסות אוירה כזו, אין פלא שמופע הזוי של אדם שחברו לו אנטנה, עובר בלי שנשאלו השאלות הכי חשובות, שהן כמובן לא אלה הטכניות, ולא הִתנו את מופע הביזאר הזה בחשיפת הפרטים העיקריים: מי מנתח המוח הבכיר שניתח אותו? מי אירח ומימן את הניתוח הזה, כמו גם ביטוחי העתק שנדרשו לו? ומדוע כל אלו מסתירים את זהותם? אולי כי הם חוששים שמישהו יתעורר מתרדמת הפוסט-מודרנה וישווה אותם לד"ר מנגלה?

אם נחזור לצפרדע, הפרויקט של הפוסט-הומניזם הוא לספר לצפרדע שהצורה הנוכחית שלה זה סתם. בעצם, בתור נוזל ירוק מפוזר על פני הסיר היא תהיה צפרדע יותר מתקדמת. והחום שהיא מרגישה בינתיים זה בעצם רק קרינה בלתי-מייננת. באופן דומה מוכרים לבני האדם שאין להם שום מהות אנושית/מוסרית/דתית המגדירה אותם, מלבד יד המקרה האבולוציונית. זה כמובן הופך את האדם למוצר ידידותי מאד למשתמש, בעבור הטכנולוציה. היעד הסאפיינסי ייכבש בלי אף ירייה.

כזבי הפוסט-מודרניזם הרדיקלי

בשעה טובה, הפוסט-מודרניזם הרדיקלי סופג ביקורות במרחב העיתונאי הציבורי: לאחרונה התפרסמו במקביל ב'הארץ' וב'מקור ראשון' מאמרים של ד"ר גדי טאוב ושל הרב חיים נבון על השקרים השימושיים של הפוסט-מודרניזם, ועל האופן בו מושטח השיח האנושי העשיר לטובת שיח צר ורדוד שאינו מכיר בני אדם, אלא רק כוחות (בשביל למקסם את הבישול הניהיליסטי, המנה הפוסט-מודרנית מתובלת בסרטים עם כותרות כמו 'הכוח מתעורר').

מישהו סיפר לי על כנס אקדמי בנושא ספרות עברית שבו הרצו שלוש דוקטורנטיות, כשכל מה שעניין אותן בתוך היצירות היה דיכוי, שחרור ויחסי כוח, וכמעט אף מילה על אסתטיקה או פואטיקה. מעבר לרדידות ולצרות האופקים, זה מראה שהשיח הפוסט-מודרני הרדיקלי הוא גם כוחני מאד. כל כך כוחני, שאף אחד לא היה צריך להכתיב לחוקרות הללו את המתודולוגיה של המחקר. הן פשוט הכפיפו את ראשן כאגמון בכניעוּת לדוֹגמה; ל'שיח הדומיננטי', שרוממות ה'שחרור' כמובן מלהטת בגרונו.

טאוב, מכל מקום, לא שלף מהמותן. את הדוקטורט שלו הוא כתב על ריצ'רד רורטי (Rorty). רורטי היה פילוסוף אמריקאי פוסט-מודרני בולט שהתיימר להיות ממשיך של הפרגמטיזם האמריקאי הקלאסי (פירס, ג'יימס, דיואי) אך במקרים רבים הוא סילף אותו, כפי שטענה למשל הפילוסופית סוזן האק (Haack) בספרה האנגלי מניפסט של מתונה נלהבת: מאמרים לא אופנתיים. רורטי ניסח הגות המתיימרת להיות ליברלית, אך היתה בפועל ניהיליסטית, וכפי שכתב פרופ' יצחק (יאני) נבו, למעשה החליפה את האמת בכח. על רורטי וסילוף הפרגמטיזם ראו בהרחבה בדוקטורט של ד"ר חנה השקס על תפקיד הפילוסוף בפרגמטיזם, שנקוה שיצא לאור בתור ספר.

בידינו הדבר

האם בני-האדם יתאוששו מהמהלומה שספגו מידי הפוסט-מודרנה הרדיקלית? האם יתרחש הלא-יאמן, ואנשים יקנו את הסיפור המשפיל והממומן האומר שהם בעצם אורגניזמים חסרי-חשיבות, ויתפתו לוותר על אנושיותם? והאם נכדינו יזכו להיות בני אדם?