בפרוס שנת הלימודים החדשה, יתהו הורים וילדים רבים: מה בעצם תפקיד בית הספר בעידן הנוכחי?

על חשיבות החינוך הפעלתני בבתי הספר כתבתי לפני כמה שנים. כעת אביא כמה נקודות למחשבה לגבי נושא החינוך מאת תיאודור ו. אדורנו (Adorno), גרמני ממוצא יהודי שהוטבל בילדותו לנצרות, מראשי 'אסכולת פרנקפורט', שנודעה בביקורתה החברתית על האינסטרונמטליזציה של האדם ועל 'תעשיית (או 'חרושת') התרבות' בעידן המודרני.

בשנה שעברה ראה אור ספר המקבץ לראשונה בעברית את הגותו: תיאודור ו. אדורנו, חינוך לעצמאות מחשבתית: הרצאות ושיחות עם הלמוט בקר, 1959—1969, תרגם מגרמנית, עריכה מדעית ואחרית דבר: אסף אנגרמן, עם-עובד, תל-אביב תשע"ז. אסף הוא עמיתי בחוג לפילוסופיה באונ' ייל, וזוהי זכות נעימה להודות לו על מפעל התרגום הזה. ליקטתי מתוכו כמה תובנות שיש להן חשיבות רבה גם בימים אלה:

 

המשמעות של הפאתוס של בית הספר בימינו, של רצינותו המוסרית, היא כי הוא ורק הוא, אם ייעשה מודע לכך, יוכל לחולל ישירות, בסדר הדברים הקיים, דה־ברבריזציה של האנושות. כוונתי במונח "ברבריות" […] לנורא מכול: דעות קדומות מטורפות, דיכוי, רצח עם ועינויים; אין כאן מקום לספקות. לאור מצבו העכשווי של העולם, שלא ניכרות בו, ולו לעת עתה, אפשרויות רבות לשיפור, יש להתמודד עם הדברים בראש ובראשונה בבית הספר. (אדורנו, שם, עמ' 121)

אדורנו עוסק בספר זה גם בבעיות המדיום הטלויזיוני. מאז, נוצרו מדיומים ופלטפורמות חדשות, וחלקם מואשם בפירור השיח הבין-אנושי ואף בליבוי שנאה ואלימות. חלקם, כמו קסדות מציאות מדומה, אף הפכו את 'חרושת המציאות' למשימתם העיקרית. בספר דלעיל של אדורנו מצויה תובנה העשויה להשפיע על מורים המפותים עתה ע"י גורמים מסחריים להכניס קסדות הזייה שכאלו (שאותן כיניתי בעבר בשם 'טכנולוציה') אל הכיתות, לשקול שנית את מעשיהם, לאור דבריו של הלמוט בקר בשיחתו עם אדורנו:

"יכולתו העיקרית של המדיום הזה [טלויזיה], כאשר הוא משמש בצורה נכונה, מתבטאת באפשרות להפגיש את הצופים עם המציאות במקום עם האשליה, ושסכנתו העיקרית מתבטאת במפגש עם האשליה במקום עם המציאות" (שם, עמ' 87—88).

הבעיה לגבי המסך הטלויזיוני, נהפכת לחמורה בהרבה כשמדובר במסכים אישיים, ובייחוד במסכים שתכלית השימוש בהם היא ניתוק האדם מזולתו ומעולמו, גם כשכביכול מוצהר שהמטרה היא 'לעורר מודעות' לסבל ברחבי העולם.

 

עצמאות אחראית אינה אינדיבידואליזם קיצוני

רעיון העצמאות המחשבתית (Mündigkeit) כרוך על פי אדורנו באחריות (ראו שם, עמ' 186—188). לעומת זאת, יש הסבורים כי ההוגה האידיאלי הוא זה המנותק מהחברה בה הוא חי, או מהרלבנטיות של רעיונותיו לאותה החברה. אנגרמן מדגיש בצדק כי אדורנו סבר אחרת. לדידו, עצמאות מחשבתית

"אינה בהכרח דחיית כל סמכות, אלא היא עיון חד ומעמיק בתוכן הדברים הנלמדים מאותה סמכות ובחינתם על פי קריטריונים רציונליים באופן עצמאי. לעומת זאת, תלמידים הדוחים כל סמכות באופן בלתי אמצעי, כלומר, לא באופן ביקורתי ומעמיק, נוטים ברבות הימים להצטרף לדעת הכלל ולהיסחף אחר ההמון ללא כל דעה משלהם, ללא עצמאות מחשבתית או אוטונומיה" (אנגרמן, 'אחרית דבר', שם, עמ' 254).

כלומר, מי שאינם מוכנים להקשיב לאף אדם, ובכלל זאת למי שמוחזקים בחברה כבעלי סמכות, נמצאים גם כן בסכנת הדרדרות לדיקטטורה. בלי דיאלוג, גם אין עצמאות. אך טבעי הוא שאנגרמן מדגיש זאת, שאלמלא כן היו הערותיו לדברי אדורנו במרוצת הספר בגדר פגיעה בעצמאותו המחשבתית של הקורא וזכותו לשחרור מכל תיווך פרשני..

 

עצמאות אחראית או סולפסיזם אסקפיסטי?

רעיון העצמאות המחשבתית נמצא בעידן הנוכחי תחת מתקפה חסרת תקדים, המאיימת על הנאורות עצמה, כפי שמזהיר הנרי קיסינג'ר, המדינאי רב הנסיון. אין אנושיות אחראית בלי נכונות ויכולת בסיסית לקבלת החלטות עצמאית. יובל נח הררי, בניגוד לכך, ממליץ לכולנו לוותר על עצמאותנו

ואחריותנו, ולתת לבינה מלאכותית (AI) להחליט עבורנו מה לעשות: "אם תבזבז פחות זמן על קבלת החלטות… יהיה לך הרבה יותר זמן ואנרגיה לבחון את עצמך" (ראו כאן, דקה 47, תרגום שלי). בנאומו של הררי בפורום הכלכלי העולמי (WEF) בחורף האחרון בדאבוס, ספק הזהיר ספק המליץ הררי על כך ש"קבוצות עילית" (טרוריסטים? ממשלות? הררי 'אינו שיפוטי' לגבי זה, ועובר בהדרגה מדיבור 'עליהם' ל'אנחנו') יהנדסו את גופי ותודעות המוני בני האדם באמצעות טכנולוגיות ניטור דיגיטליות-ביומטריות כאלו ואחרות, וימנעו לא רק את יכולת המחשבה העצמאית אלא גם את שארית היכולת להתנגד למשטר דכאני שכזה. דיקטטורה דיגיטלית כזו, אם תקום, תהווה חורבן מוחלט של רעיון הדמוקרטיה ושל הישגים אנושיים שהאנושות עמלה עליהם במשך אלפי שנים.

האם בתי הספר בישראל (ומעבר לה) ילכו בדרך הדיקטטורית המובילה לתום העצמאות, או ימלאו את תפקידם היהודי ההומני?