רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.
אנושיות
פרגמטיזם, מחשבת ישראל ואנושיות: הערה על הבחירות בישראל
עת יוצאים דחופים הבוטים הזדוניים במרחב המקוון של מדינת ישראל, מטעם האגף לתודעת המונים של השר ארדן או מטעם כל גוף לא שקוף או אינטרסנטי אחר המבקש לפגוע בריבונותם של אזרחי ישראל, מתוכה או מחוצה לה, זה נראה תלוש לעסוק בכל נושא אחר שעל הפרק. מה גם שבהיותי שוהה עם משפחתי בקונטיקט לא נוכל להצביע בבחירות האלו (ולא שמלאכת ההכרעה בין המפלגות השונות היתה קלה הפעם לו היינו בארץ).
אנושיות, טכנולוגיה ופוסט-הומניזם
האם עלינו להשתמש בכל טכנולוגיה חדשה ולהטמיעה בחיינו? האם ישנן טכנולוגיות ששימוש בהן יפגע משמעותית באנושיותנו? מהי בעצם אנושיות, וכיצד מעיב עליה הפוסט-הומניזם? האם ובאילו תנאים עלולה להתפרק הדמוקרטיה? מהן הבחנות היסוד העקרוניות הקשורות לנושא זה, שחלק מהן כיום מטושטש למדי? האם וכיצד נוכל לשמר את אנושיותה של החברה בה אנו חיים, ולהעניק לנכדינו סיכוי ליהנות מהחיים האנושיים להם זכינו אנחנו? על כל אלו ועוד אדבר מחר במכון הישראלי לדמוקרטיה, בהרצאה שכותרתה לעיל.
בלי אנושיות אין חינוך
מאמר דעה זה פורסם בקשר עין, גליון 258, אפריל 2016, עמ' 74–75. בגליון, שכותרתו היא עתיד החינוך? e-ודאות, כלולים 33 מאמרים מאת הרב שי פירון, פרופ' יזהר אופטלקה, ד"ר הגר גלברד שגיב ואחרים, ומומלץ בחום לקראו במלואו. דומה כי קו פרשת המים נסוב על השאלה האם עלינו לדבוק באנושיותנו ולהתעקש על אנושיות ילדינו, או שעלינו 'להכין' את ילדינו לעולם פוסט-הומני, תוך ויתור מוחלט מראש על המאמץ לשמור על אנושיותם ואנושיות החברה שלנו. אני תקוה שבכל זאת נשכיל לבחור בחיים אנושיים.
לא ל'יעילות' צרה: מה בין רמיסת עובדי קבלן להחלפתנו ברובוטים
תהליכי הדה-הומניזציה בישראל אינם מסתכמים בהשוואת ערביי ישראל ולהט"בים לבהמות, בהתרם דמם וברציחתם. בשורות הבאות אתיחס לתהליך גלובלי האמור להטריד כל אחד מאיתנו, הנוגע לשאלה פשוטה: האם גם נכדינו יזכו להיות בני אדם? כל מי שקרא את הספר החדש של יובל נח הררי 'ההיסטוריה של המחר' עשוי להיות מוטרד מכך. פרופ' הררי טוען גם כי "ההסטוריה החלה כשבני אדם המציאו אלים, ותגמר כשבני אדם יהפכו לאלים". בשונה מכך, אני מקוה שהתהליך של חיסול האנושות והאנושיות אינו גזירת גורל: לא "ההסטוריה תגמר כְּשְ", אלא האנושות "עלולה להגמר אם". בשורות הבאות אתייחס להבט מסוים של הנושא, בהקשר של עובדי קבלן ושל ההחלפה של עובדים ברובוטים, המשחרת לפתחנו.
על 'הבסת המוות' כהבסת האדם: על סוֹפיוּת ואנושיוּת
בני האדם מחדשים בעבודתם-הם מציאות, הגורמת במידה הולכת וגוברת לשעבודם.
(תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט: מבחר, תרגם דוד ארן, בני ברק 1993, עמ' 75)
בספרו הקודם, קיצור תולדות האנושות, תיאר פרופ' יובל נח הררי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית – המהפכה הלשונית, החקלאית, המדעית והתעשייתית – והביע חשש כבד לגבי עתיד האנושות: "האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים באמת מה הם רוצים?" (עמ' 416).
לשון אחרת 