לאחרונה עלתה לכותרות סוגיית היחס לזקנים בבתי אבות ממשלתיים, וליתר דיוק התעללויות ויחס מחפיר כלפיהם. טוב שמתעוררת מודעות ציבורית לנושא חשוב זה. אלמלא שלטה בישראל ההֶפְחֵרוּת, מה היה עלינו לעשות? לממש את הצו המוסרי האמור בעשרת הדברות: "כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ" (שמות כ 11). לפי התורה זו גם ערובה לאריכות ימים ("לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ", שם), כי היחס שאנו מעניקים להורינו, הוא כנראה גם היחס שיעניקו לנו ילדינו כשנזקין.

אך בישראל, בה ההשתתפות הממשלתית בתחומי רווחת האזרחים אינה מספקת (גם אם לעתים ההוצאה הכספית של הממשלה היא גבוהה והכסף נעלם בדרך), גם תחום הסיעוד זנוח. מה הפתרון הקל ביותר, במקום להוסיף תקנים, לעודד את הנוער ואת ההורים לכבד את הוריהם, כלומר להגיע יותר לבתי האבות, או רחמנא לצלן, לשלב במערכת החינוך את מקצוע הסיעוד, כפי הנעשה במערכת החינוך בפינלנד, למשל? כנראה שדוקא אנחנו אלה הדוחפים את זקנינו לקרח.

צלֵם את אביך ואת אמך למען יִקצרוּן ימיך?

התשובה לשאלה הנ"ל הרי כל כך צפויה: מה שנעשה הוא בעיקר לאיים בסגירת בתי אבות סוררים, ולהתקין מצלמות. כאילו שמנהלי בתי האבות הממשלתיים מעשנים סיגרים ושותים שמפניה, ולכן

העובדים בשטח סובלים מחוסר תנאים לבצע כהלכה את עבודתם. ובכן, 81 ח"כים חתמו על כך שהם תומכים במהלך השנוי במחלוקת של התקנת מצלמות בבתי אבות. חשוב לציין שזה מהלך שיהיו לו מחירים קשים לגבי יחסי האמון בין הקשישים לצוות, ובין המשפחות של הקשישים לצוות. ממש כמו שבגנים, בבתי ספר ובחדרי אשפוז בבתי חולים אין זה טריויאלי שיותקנו מצלמות אבטחה מפרות-פרטיות. כמו שקסדות VR ועודף זמן מסכים אצל ילדים פוגעים בכח הדמיון, הכנסת מצלמות אבטחה לכל מקום כנראה תפגע מאד ביחסי האמון הבין-אישיים. למעשה, אדם שחי בבית מצולם מאבד משהו חשוב מאנושיותו. הוא אולי לבוש, אבל מבחינה מסוימת הוא הופך לחיה מצולמת שאבדה את פרטיותה ואת כבודה הסגולי (dignity, בתרגומה של ד"ר אורית קמיר).

אבל אולי הח"כים שהצביעו בעד התקנת המצלמות בעצם ממלאים את תפקידם היטב, מנקודת המבט של 'אחריות תקציבית' צרה לגבי קופת המדינה: למה להשקיע בשיפור ממשי של היחס לזקנים, כשאפשר להתלות בחפצים פיזיים כמביאי ישועה? כמו קדמונינו שהשליכו את יהבם על המקדש, כמכפר אוטומטית וכפוטר מאחריות מוסרית ("אַל תִּבְטְחוּ לָכֶם אֶל דִּבְרֵי הַשֶּׁקֶר לֵאמֹר הֵיכַל ה', הֵיכַל ה'", ירמיה ז 4), כך עושים המתקינים מצלמות במקום לשפר את האחריות הממשית לרווחת הזקנים. תופעה דומה של חוסר אחריות כלפי חסרי-ישע קיימת גם ביחס לדור הילדים, שהמדינה אינו מועידה לו הרבה מעֵבר למגדלים ובטון). ברם, הקסם האלילי מיטיב להשען על מה שויליאם ג'יימס כינה "חופשות ממוסר" (moral holidays), כלומר הרצון האנושי להתחמק מאחריות, או לחפצן אותה.

אל תצלמני לעת זקנה

הרי לא יתקינו את המצלמות בחדרים הפרטיים בבתי האבות. כלומר עדיין לא. כך כתב ח"כ נחמן שי, למשל. אולם זה רק השלב הנוכחי. צפויים לנו הרי עוד גלי 'חדשנות'. שכן סביר להניח שבקצב ההסלמה ה'חדשני' בעת הזאת, רצח נתעב כמו זה של הלל יפה אריאל ז"ל, אם יתבצע בבית מצולם (הנושא את השם המטעה 'חכם'), יהיה משודר לכל במסגרת מצוות ה'צפו!'. זה הרי רק ענין של זמן עד שיתבצע שידור, ואולי גם שידור חי, של רצח ביתי בבית מצולם. אני כבר מבקש מהקוראים, למקרה שיקרה לי הרע מכל בפיגוע מתועד: תִּבעו מגופי השידור המסחריים שישדרו תיעוד כזה, את סך הרווחים שהם גרפו על שידור ההמתה המתועדת, והעבירו את הכסף ליורשיי. נשמע לכם מוגזם? בואו רק נזכיר שעד שנת 2010, לערך, היה זה בלתי מתקבל על דעתו של איש לשדר המתות מתועדות בתקשורת. אדרבה: אם יופנו תביעות שכאלו כלפי גופי תקשורת, יש סיכוי שלפחות בהמתות מתועדות של אזרחי ישראל לא יסרסרו.

לגבי בתי האבות, הבעיה החמורה ביותר, של התעללות קשה בסתר, הרי לא באמת נפתרה. ממה נפשך? אם יש צוות שמקבל תנאים ותקציב לעשות את עבודתו, ויש ניהול אחראי, ממילא מה שקורה ברשות הרבים יהיה כמעט תמיד בגדר הסביר, ובודאי לא יצדיק את חילול האינטימיות והפלישה לחיי הזקנים. ואם אין תנאים הולמים לעבודת הצוות, המצלמות לא באמת יפתרו את הבעיה, כי המרחב הפרטי לא אמור להיות מתועד. אבל המצלמות כן יפגעו, בוודאות, באכפתיות ובהנעה הפנימית של עובדי הסיעוד ביחס לזקנים.

אם המצלמות לא באמת יפתרו את הבעיה, מה תפקידן?

אז מה המצלמות כן עושות, חוץ מלהעביר כסף ממשלתי לחברות אבטחה במקום לעובדי הסיעוד? 'מקדמות' אותנו עוד צעד בתכנית בעלת השם העמום 'ישראל דיגיטלית', המסמנת את המעבר של ישראל ממדינתם של אנשי עם-הספר והְסִפרוּת, למדינתם של יצורים ספרתיים (דיגיטליים בלעז, כלומר רובוטיים). יותר ספציפית, המצלמות יכשירו את השרץ ה'חדשני' הבא: רובוטים סיעודיים (דמויי-אדם או לא), שאם היו מוכנסים כעת היו כנראה מחוללים סערה, גם בגלל ההשתמטות של ילדי הקשישים מהאחריות לדאגה אנושית פעילה (care בלעז) להוריהם, וגם בגלל החדירה-המתעדת המתמדת לחיי הזקנים. מטרת מצלמות האבטחה היא אפוא 'לגשר' מעט על פני ה'קושי' הזה, ולמעשה אף לספק תירוץ של 'יעילות' להכנסת הרובוטים: כל רובוט שיוכנס הרי 'יעזור' לנו לתעד עוד, ומזויות נוספות.

האם התהליך הזה מסמן את הארכת חייהם של מי שמפקירים את הוריהם בבתי האבות? לא, ובודאי שזה לא מועיד לאף אחד מאתנו חיים אנושיים לכשנזקין. ודאי איני בא בטענות למי שנאלצים לשלוח את הוריהם לבתי אבות ממשלתיים. אולם כולנו צריכים לדעת שהדבר מסמן את תהליכי נביטת הרודנות, המתחוללים לא רק במדינות דמוקרטיות ותיקות בעולם, אלא גם אצלנו. עדיין בידינו הדבר, להבהיר בראש ובראשונה לחברי הכנסת את תפקידם האנושי ואת הטעות הקטגורית שלהם לגבי התקנת המצלמות, ואתם מוזמנים אפוא להעביר את הטור הזה לעיונם.