בתוך ימי הזכרון והשכול, ובתוך עולם הממוקד יותר מדי במוות, והמנכיח אותו יתר על המידה, ראוי להזכיר את החיים בעולם הזה, ואת הערך והיופי הטמונים בהם.

הכרה ביופי זה, והלגיטימציה הניתנת לו, הן נגזרת של שאלת היחס לגוף ולחיים בחומר. בהקשר זה אפשר להצביע על הביטוי הרווח "נצחון הרוח על הגוף", ביטוי הנשען על הנחות אפלטוֹניוֹת ופּאוּליניוֹת הגורסות כי הגוף הוא בסופו של דבר ענין שצריך להתגבר עליו (שלא לומר, תאונת עבודה קוסמית), לא לעבוד אִתו בשיתוף פעולה. משמעותו האולטימטיבית של הביטוי 'נצחון הרוח על הגוף' היא אפוא אנטי-אנושית, בדומה לניטשה שגרס כי "האדם הוא דבר שיש להתגבר עליו" (כה אמר זרתוסטרא*, עמ' 11). יש לכך משמעות גם בשיח לגבי סוגיית המוות ההירואי, כפי שנראה בהמשך.

נצחון הרוח עם הגוף

דוגמה טובה למוּפרכוּת הביטוי 'נצחון הרוח' היא אבי מורי, אליעזר (אלי) ברמן, החוגג השנה את

יום הולדתו ה-70 (כמו גם אמי, שולמית). אבי הוא איש חינוך ויועץ חינוכי ותיק רב פעלים. בין השאר, הוא צלח פעמיים את הכנרת בשחייה מעין-גב לטבריה (8.6 ק"מ), למרות שהוא נולד בלי יד ובלי רגל. האם הוא עשה זאת תוך התגברות על גופו, או נצחון של רוחו על גופו? לא, אלא מתוך אורח חיים ספורטיבי בו הוא שומר על גופו ועל כושרו הגופני, כלומר עובד בסינרגיה עם גופו ולא 'מנצח' אותו. אמרו מעתה: נצחון הרוח עם הגוף. האם ענין זה רלוונטי גם לסוגיית השכול?

'הבוז שבָּזה הרוח לבשר'

בספר עמו אנוכי בצרה: יהדות בגטאות ובמחנות ההשמדה** מתייחס הרב אליעזר ברקוביץ לספרו של טרנס דה-פְּרֵה הניצוֹל,*** בו נידון מוטיב הגיבור בתרבות המערבית, השואב את תקפותו ואת כוח החיוב שלו מן המוות. הגיבור, כמי שמקריב את חייו ואת גופו, משמש לדעת ברקוביץ "הוכחה לבוז שבָּזה הרוח לבשר, והמוות עצמו נעשה האישור של הגדוּלה" (מצוטט בתוך ברקוביץ, עמו אנוכי בצרה, עמ' 95). לדעת ברקוביץ, "הבחנותיו של דה-פרה שואבות את תוקפן מאופייה ומתולדותיה של תרבות המערב, אבל בעולמה של היהדות אין להן משמעות" (שם, עמ' 96). האמנם?

ובכן, עד כמה שאנו בוחנים את התרבות היהודית במדינת ישראל, נראה שאבחנתו של ברקוביץ אינה מדויקת: העיסוק במוות והנכחתו הם רחבים מאד, ולעתים קרובות דוחקים את היחס המוסרי הראוי כלפי החיים והאנשים החיים. אולם באותה מידה שבה הדגש בימי הזכרון הוא על קידוש החיים כמסר מהשואה, ועל "צו החיים" כלקח של יום הזכרון לחללי מערכות ישראל, ועל שני אלו כמניע לפעולה אחראית ביחס לחברה האנושית והיהודית, אפשר לזהות רצף בין היהדות הישראלית לבין הקולות הבולטים במסורת היהודית.

'חיים' – מאת דוד אלר ז"ל

לקראת יום הזכרון לחללי מערכות ישראל ופעולות האיבה, טוב נעשה אפוא אם נקדיש תשומת לב לצד החיים של מי שנפלו בהגנת מדינת ישראל. ביטוי מרשים לכך הוא השיר "חיים" של דוד אלר ז"ל, שנכתב לפני חמישים שנים. דוד קיפח את חייו בתאריך 5.10.1969, יום לפני סיום קורס קצינים.

את שירו של דוד, 'חיים' (מתוך קובץ שירי דוד אלר, שירים וסתם מילים, עמ' 6), הלחין זוהר שרון, זוכה פרס ראש הממשלה למלחינים לשנת 2012. הלחן נכלל בדיסק שהופק על ידי תלמידי ובוגרי האקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים. את הלחן המופלא של זוהר מבצעת שירה קרנר, להאזנה לשיר 'חיים' לחצו כאן.

חיים

לנשום! למלא ריאותיך

אויר, להחזיקו שם עד שאתה עומד להתפקע

ולהשתכר ממנו.

לרוץ יחף בשדה, על קוצים

ולחוש כי רגליך קיימות על-ידי

הדם הנוזל מפצעיך הפתוחים

ולשיר בקול רם בלב אותו שדה

עד כי יענו לך כל העצים

באלף קולות. ולצחוק, צחוק הזורם

עם דמך עד לאיברים הרחוקים ביותר

בגופך. וסוחף אותם עמו.

ולצעוד בצעד מהיר ובטוח

וישר וללא מורא

לקראת השמש.

24.2.1967

לפני כמה ימים, בנסיון לאתר פרטים על ביצוע השיר, פגשתי את אמו השכולה של דוד, גב' לילי אֵילון, המתגוררת בשכונת ניות בירושלים. לילי היא אישה נבונה וחביבה, ועם היותה בת 91 שנים, היא שוחה כל יום 800 מטר. אאחל ללילי שנים רבות בבריאות טובה, של נצחון הרוח עם הגוף, ויהי טור זה מוקדש לזכר בנה, דוד ז"ל.

* מגרמנית: ישראל אלדד, שוקן, ירושלים תשל"ה

** מאנגלית: אביב מלצר, הוצאת שלם ויד ושם, ירושלים תשס"ו

*** Terrence Des Pres, The Survivor: An Anatomy of Life in the Death Camps