בשבוע הבא יתקיים בחולון כנס של 'פורום הפיס לחינוך'. ביסודו רעיון מבורך: דרישה להעלות את החינוך לראש סדר העדיפויות. ואז אתם מסתכלים על האיור המעטר את הפלאייר, ואם אתם חובבי-אדם, יחשכו עיניכם כשתבינו מה מסתתר מאחורי המילה 'חינוך', לפי מפיקי הכנס:
חינוך
בלי אנושיות אין חינוך
מאמר דעה זה פורסם בקשר עין, גליון 258, אפריל 2016, עמ' 74–75. בגליון, שכותרתו היא עתיד החינוך? e-ודאות, כלולים 33 מאמרים מאת הרב שי פירון, פרופ' יזהר אופטלקה, ד"ר הגר גלברד שגיב ואחרים, ומומלץ בחום לקראו במלואו. דומה כי קו פרשת המים נסוב על השאלה האם עלינו לדבוק באנושיותנו ולהתעקש על אנושיות ילדינו, או שעלינו 'להכין' את ילדינו לעולם פוסט-הומני, תוך ויתור מוחלט מראש על המאמץ לשמור על אנושיותם ואנושיות החברה שלנו. אני תקוה שבכל זאת נשכיל לבחור בחיים אנושיים.
זהירות, כַּכֶבֶת
לפני אי-אלו שנים, כשהייתי מחנך כיתה, נהגתי להאציל אחריות על תלמידי הכיתה: כל שבוע שניים אחרים היו 'מנהיגי השבוע'. לאחרונה אני שומע יותר ויותר את הביטוי 'כוכב השבוע' במערכת החינוך, והלב נחמץ: מה בין מנהיגות ל'כוכבוּת'? מאין השתרבב המונח הזה לשיח החינוכי, ובייחוד לחינוך היהודי? למה להשתמש בכינוי שמקורו בעבודה זרה ואלילות בשביל לבטא מנהיגות?
האם רק למידת ידע עיוני היא הבסיס לחינוך ערכי?
The soul is the prison of the body", Michel Foucault, Discipline and Punish, p. 30"
אפלטון טען כי הגוף הוא קִברה של הנשמה (Soma Sema). אפשר לומר כי טענתו הביאה למפנה אדיר בתרבות המערב שיָחסה לגוף מבטא את הזלזול האפלטוני הזה. אמירתו הנ"ל של מישל פוקו מבטאת ביקורת כלפי הצד הנוכחי במטוטלת התרבותית, שהטמיעה את תפישת אפלטון ושבה נראה כי הנשמה מתפקדת בפועל כ'כלאו של הגוף'. יחס שלילי זה אל הגוף משתקף במידה רבה במערכת החינוך שלנו. כאשר מדובר על מערכת החינוך בפינלנד, רבים מהבוחנים אותה במקומותינו שמים לב (ובצדק) לנושא האמון הרב וההשקעה במורים. אולם אחד המאפיינים המרכזיים להצלחתהּ שאליו לא ראיתי התייחסות משמעותית הוא יחסה החיובי של מערכת חינוך זו לגוף ולמקום העשייה בלמידה.
במאמר בשם 'צמצום הבגרויות כהזדמנות להרחבת הלמידה הפעלתנית' שהתפרסם בקשר עין (בטאון ארגון המורים, גליון 231, תמוז-אב תשע"ג, עמ' 28-26), ניסיתי לברר את תפקידם החינוכי של הידע העיוני והלמידה הפעלתנית, מתוך בחינת מקומו של הגוף במערכת החינוך. חובה נעימה היא להודות לריבה פריד, עורכת עמודים (בטאון הקיבוץ הדתי), על הרוח הגבית ועל פרסום הגרסה הראשונה של המאמר (גליון 762, אייר-סיון תשע"ג, עמ' 22-19).
הצעה פשוטה לתגמול המורים, שיפור מערכת החינוך וחיסכון לקופת המדינה
בזבוז כספי ציבור
במסגרת רפורמת 'עוז לתמורה' מתכנן משרד החינוך לבנות שטחים נוספים בחדרי מורים חדשים ברחבי הארץ ולהסב מרחבים קיימים לפינות עבודה. פעולה זו נשענת על שתי הנחות עבודה ישראליות מאוד:
תמונת ראי – על כיווניוּת בחינוך ובכלל
השיר והמסה נכללו בקובץ שהופק לרגל העשור לתוכנית 'רביבים' (אסרו-חג שבועות תש"ע).
חינוך וגבולות: בין זכויות היחיד לטובת הכלל
חינוך וגבולות: בין זכויות היחיד לטובת הכלל
בעיות משמעת וגיבוי במערכת החינוך
שנת הלימודים עומדת בפתח ושוב ישאלו המורים את עצמם האם המנהלים יגבו אותם אם יופיעו בעיות משמעת של תלמידים בעייתיים. בשנה האחרונה שמענו ששר החינוך גדעון סער הצהיר כי ייתן גיבוי לצוותים החינוכיים במקרה של אלימות וכי תתאפשר הרחקה מיידית במקרים כאלו. בימים האחרונים עלתה גם שאלת הצבת מצלמות האבטחה בבתי הספר – בתור נסיון ליצור משמעת.
ברם, ככל שהדבר תלוי בתחושה הקשה שמאחורי אלימות בלתי נסבלת עומדים הורים שלרשותם עורך דין ממולח, עלולים להיות הישגי משרד החינוך – והמצלמות – מוגבלים בלבד. דומני שלצד פתרונות פדגוגיים הקשורים ליחס שבין משמעות למשמעות, הבעיה הכללית של היעדר הגבולות בבתי הספר תוכל להצטמצם רק תוך יצירת איזון אפקטיבי של שיח הזכויות והחובות.
לשון אחרת 