עיר נפלאה, ירושלים. אבל כשזה נוגע ליכולת ללכת ברחובותיה, התמונה לעתים קרובות מורכבת יותר. 

רקע

מי שניחן ביכולת הליכה עצמאית וראִייה, יכול להתגבר על מכשולים הניצבים פעמים רבות במדרכה (כמו מכונית שלא משאירה מקום למעבר או אוביקט החוסם את המדרכה באופן קבוע), על ידי חירוף נפשו וירידה לכביש. אך נכים בכסאות גלגלים, זקנים הנעזרים בהליכוֹן או עיוורים, למשל, נמצאים בבעיה גדולה ולמעשה בסכנת חיים מתמדת, כשהם מבקשים לנוע ברחוב. הנה תמונה מבוקרו של שושן פורים תשע"ד, שהיא למרבה הצער חזון נפרץ מאד במדרכות ירושלים. מי שחנה כך והשאיר 50-40 ס"מ למעבר הולכי הרגל אולי לא התכוון לרע, אך קרוב לודאי מדחיק את העובדה שהוא אחראי לסיכון חייו של הנכים, העיוורים והולכי הרגל שיאלצו לרדת בגללו לכביש.

המסורת היהודית: בצד של החלשים או החזקים?

שאלה טובה. בזהירות הראויה אפשר לומר כי נקודת המבט היהודית המסורתית (לגווניה ולתקופותיה) נטתה לראות דוקא את החלשים בחברה (כמו הגר, היתום והאלמנה) כמי שראויים לתשומת לב מיוחדת. מאידך, ראתה המסורת (או קולות בולטים בתוכה) את מי שמתעללים בחלשים כאלו – כממשיכיו של 'עמלק'. כך קראנו בשבת האחרונה, שבת 'זכור' שלפני פורים: "זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ, וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחֲרֶיךָ" (דברים כה, פס' 18-17).

ומה בדבר ה'חזקים' בעירנו, כלומר מי שאחראים על הסדרת מפגעים שכאלו במדרכות, אשר מזנבים דוקא באנשים ה'נחשלים' בחברה שלנו? האם היו רוצים לראות עצמם באור הזה? יש להניח שלא. בכדי לחדד את חומרת המצב, הבה נראה כמה ממצאים נוספים.

ירושלים: יש מדרכות עם לב של אספלט?

הנה עמוד חשמל הניצב כבר שנים רבות בפינת הרחובות בן זכאי ובן גמלא. כל יום הולכים לידו מאות ואולי אלפי אנשים. השלט התלוי על עמוד החשמל אינו מכזֵב: אכן יש כאן 'סכנת מוות', אך מבחינת הולכי הרגל היא לא ממש קשורה למתח החשמל הגבוה, אלא לעובדה שחלקו הנמוך של הטרנספורמטור הזה חוסם את רוב המדרכה, מותיר כ50-40 ס"מ למעבר, ומאלץ הורים עם עגלות ילדים ונכים בכסאות גלגלים לרדת לכביש ולסכן את חייהם. שכנים ותיקים טוענים שהבעיה הזו נגרמה בגלל שכן שהרחיב את החצר שלו והצר את המעבר במדרכה; מכל מקום, זה לא משנה: אם ההרחבה אינה חוקית, יש לפרקהּ, אם לא – יש להזיז את עמוד החשמל.

אין תמה אפוא שאחד הנודעים שבנכי צה"ל, שנפצע במבצע 'חומת מגן', סיפר לי לפני כמה ימים שרוב נכי צה"ל שגרו בי-ם אינם יכולים להשאר לגור בה, והם נאלצים לעבור לתל-אביב ולמקומות נגישים יותר. 

הזכות המוגבלת לממש זכויות

הנכים בכסאות הגלגלים ולקויי הראיה שנשארים בכל זאת לגור בעיר הם אפוא הקורבנות הקשים ביותר של המצב הזה. הם 'קהל שבוי' שפעמים רבות ידו אינו משגת לעבור לפרברים נוחים יותר למגורים. יש להניח שרק המחשבה על התחבורה הציבורית הדלילה משם אל העיר מייאשת אותם, והם מעדיפים לחיות באזור יקר יותר, אך המאפשר להם קִרבה יתירה למוסדות כאלו ואחרים. אנשים אלו סובלים מהתעללות מדרכתית קשה במיוחד במקומותינו. 

מה הקושי המיוחד במימוש הזכות שלהם לתנועה בהקשר זה? לגבי זכויות רפואיות למיניהן, הרי שלצורך מימושן במאבק המשפטי מול רשויות הרווחה, קמו בישראל של העשורים האחרונים אי אלו מכונים הלוקחים נתח שמן כשהם עוזרים לאנשים שלא שפר גורלם. להבדיל מכך, לגבי המדרכות נראה כאן כי אין מה לחלוב או ממי, ואז מוגבלי-תנועה שכאלו נאלצים לשאת עלבונם בזעם ובשקט.   

ראו למשל את מעבר החציה במפגש הרחובות אבא-חלקיה ובן-זכאי. אם כבר יש הנמכה של המדרכה, הרי שהיא בוצעה במקום הלא-נכון. מה יעלה בגורלו של העיוור שיעבור שם לראשונה בחייו, ויבקש לרדת אל מעבר החציה, בעקבות ההנמכה הזו? הוא יסטה ימינה ויצעד הַישֵר את תוך הכביש הראשי. מה לזה ולמצוות 'וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל" (ויקרא יט 14)? יש כאן הדגמה אכזרית לסיכון ישיר של חייו של עיוור על ידי הטעייתו. לנכה בכסא הגלגלים זוהי 'רק' יריקה בפרצוף: יש כאן מעבר חציה, אבל הזכות שלך להעפיל אל המדרכה לא נראית בעינינו כקשורה אליו דוקא.

במקומות רבים מספור ברחבי ירושלים אין כלל הנמכה של המדרכה במפגש עם מעבר חציה, או גישוּר כלשהו בין המדרכה לכביש. מה המסר לתושב? אם אין לך רגלים פעילוֹת זו בעיה שלך, ואל תסתובב לנו ברחובות.

אִמרו מעתה: הרחוב נועד למעבר בני אדם, וגם למעבר בני אדם במכוניות

נשמע מפתיע, נכון? אבל זה הרעיון ההומני הערכי האמור להדריך את עיצוב המרחב העירוני. כשהמצב והרישוּת של התחבורה הציבורית בירושלים יגיע לזה של הערים המודרניות שהיא רואה כמקבילותיה (ניו-יורק למשל), יהיה אפשר לצפות מחלק נכבד של התושבים לוותר על רכבם הפרטי. עד אז, נראה כי אחד המפתחות לקידום ההליכוּת (walkability) בי-ם טמון במציאת נוסחה הגונה ובת-ביצוע למצבן הראוי של המדרכות והגדרת תחומי ואופני החניה באופן שלא יתעלם מצרכיהם של הנהגים ומהכורח לחנות במרחק סביר מדירת המגורים. הצעה עקרונית כזו (אותה העברתי לעיון מקבלי ההחלטות בעיריה) מצויה בקובץ המצורף כאן, ותודה לד"ר עמוס ישראל על הערות חשובות לתוכנהּ.

למרבה השמחה, מי שקיבל לידיו כעת את תיק התחבורה בעירית ירושלים, מר תמיר ניר, הוא נבחר ציבור ערכי ורציני, ובכוונתו לתקן את סוג הליקויים החמורים שהוצגו כאן, לצד בעיות רבות נוספות. לצד תמיר ישנם תושבים לא מעטים בשכונות המגלים אכפתיות ואחריות ציבורית בנושא זה, כמו ד"ר שרה פרידמן וד"ר איתי פישהנדלר. ראו הוזמנתם, קוראים יקרים, להעיר כאן ולהצביע על סוגי מפגעים נוספים בתחום זה בירושלים (ואף מחוצה לה). ולאן יהיו פניה של עירית ירושלים בהכרעה לגבי המדיניות בעניינים הללו, הכרוכים בשאלות של פיקוח-נפש?