"לדמוקרטיה מובנים רבים, אך אם יש לה מובן מוסרי כלשהו, הריהו מצוי בקביעה שמבחנם העליון של כל המוסדות הפוליטיים וההסדרים התעשייתיים הוא בתרומה שלהם לצמיחתו המקֵפת של כל חבֵר בחברה." (John Dewey, Reconstruction In Philosophy, p. 186 [תרגום נ.ב.])
אפשר וצריך להתווכח למי להצביע בבחירות הקרובות לכנסת התשע-עשרה. בשורות הבאות אנסה להציע מספר התלבטויות המעסיקות אותי בענין זה.
תקשורת, פוליטיקה ואמון
בעשורים האחרונים נטתה התקשורת במידה רבה להשפלת מעמדה של הפוליטיקה, בעיקר בתוכניות המכונות בטעות 'סאטירה', שהן בדרך כלל יותר בידור או פיזור דעת מאשר ביקורת חברתית משמעותית או בונה. לעומת זאת, אנו רואים כעת נהִייה של אנשי תקשורת (שמאלנים ברובם) אל הפוליטיקה. בהצבעה זו ברגליים הם מביעים אמון בתהליך הדמוקרטי, אותו רידדה התקשורת (שהיתה שמאלנית בעיקרה) במידה רבה. ובכן, מודה ומתפקד – ירוחם. יש לקוות שהמובִּיליוּת שבין עיתונאי לחבר-הכנסת תוביל בעתיד לחיזוק האמון בהליך הדמוקרטי דרך רגישות שירחש העיתונאי לח"כ, בידיעה שבעוד כמה שנים הוא עשוי להיות בנעליו.
ניאו-ליברליזם מול סוציאל-דמוקרטיה
ניתן לזהות בישראל שתי אידיאולוגיות חברתיות-כלכליות יסוד שונות: השוק החופשי, הניאו-ליברליזם מול מדינת הרווחה, הסוציאל-דמוקרטיה. על רצף זה נמצאות מפלגות הליכוד (-ביתנו) ומפלגת העבודה. חטאו העיקריתשל הליכוד הוא הפקרת העניים באשר הם לנפשם מתוך האקסיומה הקפיטליסטית-פרוטסטנטית של 'היד הנעלמה'. חטאהּ ההסטורי של תנועה העבודה הוא ההתעלמות מי שאינם 'אנשי שלומנו', ממי שאינם מאוגדים בהסתדרות ובועדים הגדולים. מה שנוצר בישראל בעשורים האחרונים הוא במידה רבה הכלאה של שני אלה, תוך שרבים מאוצרות המדינה הופרטו ואנשי הון בעלי אינטרסים זוכים להשפעה לא-מידתית על מקבלי ההחלטות (בין השאר באמצעות גדודי לוביסטים). האם יש סיכוי לתקן מהיסוד את התנהלותה החברתית-כלכלית של המדינה ולשקם את ישראל ממצבה הכמעט-פלוטוקרטי (שלטון בעלי ההון) לדמוקרטיה, כזו שעל-פי הגדרתו של דיואי מטרתה המוסרית היא טובת הכלל? האם במאבקי האיגודים המקצועיים (כמו מאבק האחיות, למשל) יונהגו תוספות שכר מודרגות ולא אחוזיוֹת, כלומר כאלו שיביאו לא רק לשיפור תנאים אלא גם לצמצום פערים?
שאלה זו תלויה במידה רבה בשאלה האם האינטרס של שלי יחימוביץ ומפלגת העבודה הוא כלל-ישראלי או מגזרי ו'ועדִי', כלומר מונע מתוך דאגה בעיקר ליושבים על סירי הבשר (חשמליים, בנקאיים או אחרים). יש לקוות שהתשובה הראשונה היא הנכונה, שכן העובדים הזקוקים להגנת המדינה הם בראש ובראשונה העובדים העניים אשר מספרם הולך וגדל, כפי שמלמד דו"ח העוני שפורסם כעת.
האם תוכנית יחימוביץ תבשר תיקון?
הדבר המרכזי המטריד אותי כחבר מפלגת העבודה הוא האם תוכנית יחימוביץ' שתפורסם הערב תתמקד בהבראת המשק ועזרה לאוכלוסיות החלשות. האם תגלה ההסתדרות דוגמא אישית כפי שגילתה יחימוביץ כאשר ויתרה על רכב השרד שלה בתור יו"ר האופוזיציה? האם יחויבו עובדי חברת החשמל לקצץ משמעותית בשכרם, לפחות עד הבראת חברת החשמל מחוב עשרות מיליארדי השקלים שלה? האם יועלה מענק ההכנסה ('מס הכנסה שלילי') לשיעור משמעותי, שיעודד את העבודה המקומית ולא את ספסרי יבוא 'כוח האדם' מחו"ל, ויאפשר לעובדי הכפיים הישראלים להתפרנס בכבוד? האם יקודם שיח עבודות הכפיים כעבודות שראוי לעשותן ולהתפרנס מהן, ולא ראייתן כ'עבודה לא מקצועית' שאין צריך לשלם עליה שכר הגון? האם יווצר מודל מוצלח להעסקה ישירה (בראש ובראשונה על ידי המדינה) וניסוח של תנאי קביעות שאינם מעודדים בטלה? האם הרשימה של מפלגת העבודה מבשרת סדר יום דמוקרטי-אזרחי וריסון של ההתנהלות הצבאית העודפת של המדינה, או שיחימוביץ תגרר ל'פיצוי' על רשימה זו בדמות שיח צבאי עודף, כפי שהיה נראה מדבריה במהלך מבצע 'עמוד ענן'? האם יקודם נושא השירות הלאומי-האזרחי, שצבר תנופה בשנים האחרונות (וטוב שכך), במגזר החרדי והמוסלמי/ערבי, אך גם היהודי? האם יוסדר סוף סוף מעמדו של השירות הלאומי-אזרחי בתוך החוק והאם יקבע מִשכו כשנתיים או שלוש שנים וככזה המעניק זכויות חברתיות משמעותיות יותר לבוגריו?
בניכוי המצב מצבנו לא טוב יותר
עמדתה של יחימוביץ בנושא היחס לחרדים ולמיעוטים דומה בעיני כגרסה מוצלחת יותר מזו של דוד בן-גוריון, אבי כור ההיתוך הישראלי האחוס"לי. גם כי היא מקבלת את הלגיטימיות היהודית של החרדים (אף שהיא חלוקה על דרכם), וגם כי היא מבינה שמדינה בת-קיימא לא יכולה להתבסס ללא כור-היתוך דמוקרטי מקיף, כלומר כזה המקיף את כל חלקי העם והמיעוטים החיים בקרבנו כאן (זאת מבלי להכנס לשאלת האנג'נדה המדינית שלה בסוגיה הפלסטינית).
אין זה רק ענין מוסרי של דאגה לחלשים, אלא גם פעולה תועלתנית מבחינת עתידה הציוני של מדינת ישראל. פרדוקס חלוקת העוגה של ממשלות ישראל לדורותיהן הוא שהזנחת האוכלוסיות שרה"מ נתניהו אוהב לומר עליהן כי 'בניכוי המצב מצבנו טוב' היא בדיוק הדבר שמגדיל אוכלוסיות אלה. כל סטטיסטיקאי מתחיל יודע שיש מִתאם בין ריבוי ילדים לתחולת העוני. לכן הפקרת החרדים והערבים ויִיבּוּשׁם היא האסטרטגיה הציונית הגרועה ביותר. ה'יד הכלכלית הנעלמה' היא במקרה זה היד החזקה והממשית ביותר המביאה להיעלמות ציונותה ויהדותה של מדינת ישראל. האם תוכנית יחימוביץ' תבשר תיקון בכך שהיא תתן אפשרות טובה לקידומם החברתי-כלכלי של כלל אזרחי מדינת ישראל, כפי שהבטיחו לנו מנסחי מגילת העצמאות?
לשון אחרת 
מדהים. יוצא מזה שהמדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית
היא פשוט אנטי-ציונית בתוצאותיה.
השאלה היא האם המרכז-שמאל הלאומי גם מבין זאת.
לא הבנתי כלל את הלוגיקה. מדוע מדיניות ה"ניאו ליברליזים של ביבי", כלפי החרדים והערבים המתגמלת את היוצאים לעבודה – גרועה? הרי שתי קבוצות אלו נהנות מתקציב הסובסידיות הגבוה ביותר באוכלוסיה, מדיניות סוציאליסטית מובהקת, ולפיכך אינן משתלבות בחברה. לא הבנתי גם את ההקשר לצינות, לא הוצג בעבר כל קשר בין מעמדן הכלכלי של קבוצות אלו להיותן שתי קבוצות אנטי ציוניות מובהקות – הסברים אלו ניתנים היום על מנת לנסות למצוא פתרון כלכלי לבעיה היסטורית, פתרון שייתכן ויצלח, אך ודאי אינו הסיבה להיווצרות קבוצות אלו – חשוב מאוד לא לבלבל בין הפתרון והמסובב – זו מלכודת שפוליטיקאים שהיו בעבר עיתונאים נוטים ליפול בה כיוון שבאו מעולם הדוגל במחקר שטחי וקפיצה מהירה למסקנות על בסיס סקר של מינה צמח.
ובכלל, הערה כללית, לעניין אבירי זכויות האדם העני, על ההנחה שהיום היא כבר אקסיומה שאף אחד לא חולק עליה – כי הניאו ליברליזם דורך על החלש בזמן שהסוציאליזם דואג לו – ההיסטוריה דווקא מראה את ההיפך הגמור, מהמשטרים הסוציאליסטים החשוכים של אירופה במאה העשרים, דרך הסוציאל דמוקרטיה של מפא"י, וקיבוצי ארצנו ועד לוועדי העובדים הגדולים שיוצרים היום מעמדות, כמו שאפילו ג'ורג' אורוול לא חלם. ולמי שקופץ להגיד שוודיה – הסבר בנפרד…
ארנון, הבעיה שתוארה כאן לא היתה תשלומי ההעברה. בענין הזה אני דוקא מסכים עם חילי טרופר, שאמר שהמדינה לא צריכה לממן יותר מילד שלישי או רביעי. יש לחוקק חוק על פיו לא תנתן קצבת ילדים לתינוק רביעי במשפחה ואילך, חוק אשר יחול רק על תינוקות שייוולדו החל משנה לאחר מכן (ולא רטרואקטיבית), כך שהכל יהיה שקוף וידוע מראש. המדינה הזו צפופה מדי, צפיפות נוטה לייצר מריבות על משאבי קיום, והאוכלוסיות הנהנות מקצבאות ילד חמישי ואילך גוררות במידה רבה את ילדיהן (וקבוצות שלמות באוכלוסיה) למעגל העוני. בענין זה יש צדק מסוים בדבריך.
הטענה היא גם במישור של הגישה: ההון שהיעדרו מגדיר את העוני הוא לא רק פיננסי, אלא גם תודעתי. במשך כמה וכמה עשורים המדינה לא השכילה לייצר סדר יום של סולידריות אזרחית, שמשמעותו היא שתרומה לחברה לא נמדדת רק דרך כוונת הרובה. במצב כזה האנטגוניזם של החרדים והערבים כלפי המדינה היה כמעט בלתי-נמנע. בענין זה יחימוביץ נוקטת בעמדה פלורליסטית ורחבה, האמורה להיות מתורגמת למדיניות של חיבורים חברתיים פרודוקטיביים ולא להפרד-ומשול. דבר זה צריך להתבטא בראש ובראשונה בחיזוק השירותים החברתיים שהעוסקים בהם אמונים על בניית הלכידות החברתית (חינוך, בריאות, רווחה וכו').
בהנחה שביבי אכן רוצה לצמצם את העוני, האמצעים בהם הוא משתמש אינם כך כך יעילים,
בטח לא בהקשר של החברה הישראלית. הרעיון של הגבלת כמות הילדים המקנים זכאות לקצבה הוא נכון.
מהצד השני, יש לשלול זכאות לקצבת ילדים מעל הכנסה מסוימת (נניח 50,000 ש"ח בחודש).
כל הרעיון בקצבה זו הוא רשת בטחון. ברגע שיוגבלו מספר הילדים הזכאים לקצבה, יהיה זה מוסרי לדרוש את ההצעה השניה
(אי-זכאות לקצבה לעשירים), כיון שיהיה ברור שזה על חשבון ילדים שבאמת זקוקים לכך.
נדב שלום, תודה על פוסט מרתק, לפני 40 שנה היינו מקום 1 ומשמח בין מדינות העולם בפרמטר של שויון והיום אנו אכן במקום הראשון או השני במדד הג'יני לאי שוויון, איזו נפילה! זה אכן שינוי דרמטי, שפורם את הרקמה החברתית ומפחית את ההון והלכידות החברתית.
שתי שאלות לי אליך – אשמח אם תרחיב ותוסיף טיעונים באשר לשאלה מדוע "הזנחת העניים מביאה להרס הציונות", ושנית מדוע לדעתך קרה אותו שינוי דרמטי?
מ.
מיכל שלום,
הטיעון המרכזי לגבי הזנחת העוני כהרס הציונות הוא דמוגרפי: 'כאשר יענו אותו כן ירבה וכן יפרוץ',
כפי שאנו יודעים מההסטוריה הקדומה של עמנו. תופעה זו מתרחשת גם כיום ומתבטאת מבחינה סטטיסטית במִתאם בין העוני לגודל המשפחה ומספר הילדים. בהנחה שאפשר להסכים מהי 'הציונות' הראויה (וכידוע יש על כך ויכוחים שלא נכנסתי אליהם), ושהיא בעיקרה יהודית, יצרנית ומתחדשת, אנו כנראה עומדים בפני בעיה.
לגבי הדרכים לצמצום העוני ניתן להתווכח, אולם מדבריי יוצא שהתעלמות מהתרחבות העוני והעמקתו באוכלוסיה הערבית (מוסלמית בעיקרה) והחרדית היא אנטי-ציונית במובנים שתיארתי. באשר לשאלת הסיבות להתרחבות אי-השוויון: איני יודע אם לפני ארבעים שנה אכן היינו המדינה השוויונית ביותר; הרשי לי להסתפק בטענה הכללית והמוכרת שהשינוי נבע במידה רבה מתהליכי הפרטה לא מרוסנים בעשורים האחרונים ומחלוקת תקציב בעייתית.