בימים אלה ימלאו חמש-עשרה שנים לנסיגה הסופית של צה"ל מלבנון: בליל ה-23 למאי פונו מוצבי העומק, ובבוקר ה-24 במאי שנת 2000 הושלמה היציאה מרצועת הביטחון.

רבים תיארו זאת ככניעה או בריחה; נכון שההחלטה נפלה לאור דם רב של חיילי צה"ל שנשפך שם בשנות ישיבתנו ברצועת הביטחון, אך אפשר גם לומר שהיכולת לשנות פרדיגמה בטחונית היא ההיפך מאשר כניעה. לא פחות חשוב מכך, המבצע המורכב הזה לא עלה בחייו של חייל אחד אפילו. בשורות הבאות אבקש לספר מעט על חלקם של לוחמי השריון בפינוי הבופור, בסיפור שטרם סופר, וליתר דיוק – סופר לא נכון.

נתחיל כמעט מהסוף, כלומר מרגע פיצוץ מוצב הבופור, שנמצא ברכס 'עלי-טאהר' בלבנון, שבחלקו הצפוני יותר היה מוצב מפורסם נוסף, מוצב 'דלעת'. בספר אם יש גן עדן של רון לֵשֵם, שהפך אחרי כן בידי הבמאי יוסף סידר לסרט 'בופור' (בשנת 2007), שׂם לֵשם בפיו של מפקד צוות הלוחמים של חה"ן נח"ל את תיאור הרגעים הדרמטיים:

ואנחנו אלה שלחצו על הכפתור, כשמוצב הבופור התאייד… כולם הסתגרו בכלים, ורק אני לא יכולתי להתאפק, השארתי את הראש בחוץ כשתשע מאות ושמונים מוקשים הרימו את ההר באוויר. איזה פיצוץ זה היה, אלוהים… להבה אדומה ענקית בשמים, פטרייה כתומה, גל של אש… ואנחנו, מההדף עפנו קדימה, שישים ושלושה טון של נקפדון התרוממו באוויר… "פּוּצָץ! פּוּצָץ! פּוּצָץ!" צעקתי בקשר, ומסביב לא הפסיקו ליפול פצמ"רים. "נוע, סוף!", צעקתי בקשר, ומסביב לא הפסיקו ליפול פצמ"רים… "82, קדימה סע!" הוא פקד על הטנק, תבצע כינון ותירה בתנועה לכיוון תיבנית. (אם יש גן עדן, עמ' 301)

"82"

'82' היה צוות הטנק שלי, בגדוד 82 של חטיבה 7. ליעד הנהג, גילי הטָעַן (האחראי על טעינת הפגזים בתותח) וגיל התותחן (המכוון את התותח אל המטרה). בשלב זה של שירותי הצבאי הייתי מט"ק (מפקד טנק) וסמל מחלקה בפלוגה. בבופור היו שני צוותי טנק, שעליהם שימשנו ברוטציה שלושה צוותים: רונן, מפקד המחלקה (המ"מ), מט"ק נוסף בשם עומר והצוות שלי. לצד לוחמי פלוגת ההנדסה של הנח"ל (חה"ן נח"ל), היינו השריונרים עושים משמרות של תצפית לילה מתוך הטנק, בעמדה הצופה על המרחב של נָבּטִיה ותִבְּנִית. אם זה לא היה בהקשר של לחימה, כולנו היינו מתארים את האיזור כפסטורלי. גדוד 82 היה פרוס במוצבי הגזרה המזרחית של דרום לבנון, במוצבים 'ריחן', 'עיישיה' ועוד. הפלוגה שלי, בפיקודו המוצלח של סרן אבי מרקס, לקחה חלק בהוצאת צה"ל מדרום לבנון. בתוך כך, שניים מהטנקים של הפלוגה היו בבופור.

שגרת המוצב בבופור

שגרת המוצב בחודשיים וחצי בהם היינו בבופור עד הנסיגה, היתה של מארב סטטי בן שש שעות בלילה, שינה בבוקר (עד כמה שזה ניתן בתוך מוצב רוחש ומופגז בפצמ"רים) וטיפולים בטנקים. את נטל השמירות במוצב בצעו החי"רניקים. בגלל ההסטוריה של מטעני החבלה בצירי ההגעה לבופור וסכנת הטילים, יצא לנו – השריונרים – להגיע לבופור ולחזור ממנו במסוקי היסעור, ה'אוטובוסים' המעופפים של חיל האויר. המראה של אצבע הגליל בטיסות הלילה ההן היה מרהיב אך מהול במתח בחשש, היה זה רק שלוש שנים לאחר אסון המסוקים. נוהל הירידה מהמסוק והעליה אליו היה מוקפד בגלל הסכנה שהמסוק יופל על ידי טיל נ"ט בעודו על הקרקע, במנחת שהיה ממש מדרום לבופור. המראה הנשקף בעת הטיסה אל מוצב הבופור, של ישראל ההולכת ומתרחקת אל תוך הלילה, הזכיר לנו מדוע אנו עושים את כל זה, גם אם היה לנו ברור שהשיטה הנוכחית לבצע את המשימה הזו (קרי: רצועת הביטחון) פשטה את הרגל. המחשבה על כך שמשמעות הנסיגה המתקרבת מלבנון היא שכל הנופלים עד כה היו לשוא אמנם העסיקה אותנו, אך לא שברה את רוחנו. הרבה מהחי"רניקים שהיו במוצב 'סגרו' שם לפעמים אפילו חודשיים, אבל בגלל שאנשי צוות טנק הם רק ארבעה, נהנינו מהתובלה האוירית לבופור בתכיפות של בערך כשבועיים.

אבל בניגוד למסופר ב'אם יש גן עדן' ולאוירת הנכאים בסרט 'בופור', מצב הרוח היה טוב. המוצב היה צפוף, האויר היה מיוזע וטחוב, אבל הגיבוש של הלוחמים ותחושת השליחות המשותפת (שלא לדבר על האוכל הטוב) היו המרכיב המשמעותי ביותר. הרבה מתחושת הביטחון הזו צריך להיות מיוחס בעינַי לאורן אבמן, מג"ד 'הרכס' (מוצבי הבופור ו'דלעת' הצפונית לו) דאז, ולא פחות מכך למ"פ פלחה"ן נח"ל דאז, אבי דהן, איש מרשים ומפקד רב השראה. שהשרו על לוחמי המוצב אוירה מקצועית אך גם חברית. את העובדה שבמשך הזמן שהיינו בבופור לא נהרגו לוחמים, יש ודאי לזקוף במידה רבה לזכותם.

אלא שרון לשם, שספרו נהיה למקור (ההסטורי כביכול) המרכזי לגבי פינוי הבופור, לא תחקר אותנו, השריונרים, אלא בעיקר את אנשי חה"ן נח"ל, ולכן נראה שכמה פרטים מעניינים נעלמו מעיניו. למשל, העובדה שכאשר אחד המפקדים הבכירים בגזרה בא במסוק לחגוג אתנו בבופור את ליל הסדר האחרון שידע המוצב הזה, הוא החליט לעשות 'סיבוב' מעל הכפר יוּחמוּר, שנמצא דרום-מערבית לבופור.

זה היה צעד מסוכן מאד מבחינת צוות המסוק: פצצות תאורה נפתחו והטילנים של החיזבאללה כמעט והפילו את המסוק (היה זה גם לילה עם תאורת ירח מלאה – אמצע חודש ניסן). אלא שהמ"מ שלנו, רונן, ירה עם הטנק שלו סדרת פגזים לכיוון הכפר ובכך אִפשר למסוק לפרוק את הלוחמים, להעמיס אחרים ולבסוף להיחלץ ולשוב ארצה בשלום. אלמלא עשה כן רונן, כנראה שליל הסדר לא היה נעים כפי שהיה. לצערו של רונן הוא עצמו חזר לארץ כמה ימים לפני הפינוי, שהעיתוי המדויק שלו נשמר, כזכור, בסוד. מפקדי צוותי הטנקים שהיו בפינוי היו אפוא עומר ואני.

הימים שלפני הפינוי

השבועות שלפני הפינוי היו מתוחים. צבא דרום לבנון (צד"ל) החל לקרוס, ומשאיות החלו לפרוק מהמוצב ארצה את הציוד הלא-הכרחי, ולהעלות אלינו למוצב אנשי חיל הנדסה מיומנים, מוקשים רבים וציוד לפיצוץ המוצב. כח אדם וציוד שיכלו להתפנות הורדו ארצה, בשביל למזער את הסיכון והסרבול של הפינוי הסופי של המוצב.

בשלב זה נותר במוצב הבופור רק מי שהיה נחוץ לצורך ביצוע הפינוי, הפיצוץ, ולשם אבטחת הכוחות. ובעיקר, מי שיכול יהיה לעלות בזמן הפינוי על כלי רכב משוריין ולסוע ארצה בבטחה. שכן היה ברור שכל מה שנשאר במוצב הבופור ולא היה נמצא לו מקום על הכלים יעלה באש ברגע פיצוץ המוצב. תמונה של פינוי ספר התורה מהמוצב פורסמה בעמוד האמצעי בעיתון ידיעות אחרונות ביום למחרת הפינוי (24.5.2000).

החל משבוע לפני הפינוי, היה החדר שלידו ישנּוּ מאוכלס במאות המוקשים שהועלו למוצב בשביל לפוצץ אותו ברגע הפינוי. המחשבה שאנחנו ישנים ליד ערימת חומר נפץ כזו כנראה לא הטרידה אותנו, או שאולי בכל זאת היתה בנו משהו מהאפָּטיוּת המתוארת בסרט 'בופור'. כפי שאפשר לראות בתמונה, היו שהצטלמנו למזכרת על מוקשי הנ"ט (נגד טנקים) הללו. היה זה צעד לא נבון במיוחד, שבוצע, אולי, מתוך תחושת מורבידיות קולקטיבית מסוימת. להגנתם יאמר שמוקשי נ"ט לא אמורים להיות מופעלים על ידי משקל אדם. בכל אופן, המוקשים האלה הבהירו לכולנו ששמונה-עשרה השנים של השהות הצה"לית בבופור באמת הולכות להגמר, גם אם עדיין לא ידענו את העיתוי המדויק.

חיזבאללה טען שצה"ל פגע באתר המורשת הצלבני, כלומר במבצר הבופור, וזה מן הסתם נכון במידה מסוימת. אך לא פחות מכך ראוי לציין שאנו לא פוצצנו את המבצר. הוא עמד ועומד על תִלו עד היום. אנשי חיל ההנדסה פוצצו את המוצב הצה"לי הסמוך לו ממערב, בעזרת כמה טונות של חומר נפץ; ונראה שהפוסל במומו פוסל, כי החיזבאללה המטיר על מוצב ומבצר הבופור מאות טונות של פצמ"רים במשך שמונה עשרה השנים שצה"ל היה שם.

23 במאי 2000: היום שלפני

בשלב זה, כבר היה די ברור שאנו מפנים את המוצב בקרוב, ותהלוכות ענק של לבנונים מקומיים החלו לצעוד בערים הסמוכות לבופור. אורן המג"ד שלח את הטנק של עומר לעמדה בשעת צהרים (דבר שבדרך כלל לא היה נעשה לאור יום בגלל החשש לטילים). בשביל לפזר את המפגינים ולהרתיעם מלהתקרב, הטנק של עומר ירה לכמה נקודות הסמוכות אליהם. נראה שהמסר הועבר, כי עד הערב המוצב לא הותקף.

אנו בבופור הבנו שבחיזבאללה רואים שאנו מפנים את המוצב בקרוב. אבי, מפקד פלוגת ההנדסה של הנח"ל, תדרך את הנשארים במוצב לגבי מבצע היציאה מהבופור. הרגשנו את כובד המשימה על כתפינו, אך היינו שלמים מאד עם חשיבות ביצועהּ וסמכנו על הדרג הפיקודי, שהדבר נעשה כמו שצריך ובגיבוי הנדרש. ואכן, כל היום ירו תותחי צה"ל מהארץ פצצות עשן בכדי למסֵך, כלומר להסתיר אותנו ואת מהלך פינוי המוצב מעיני האויב. מסוקי אפאצ'י של חיל האויר סייעו לנו בפיזור ההפגנות.

הגיעה השעה: הפינוי

בתמונה משמאל, המצולמת מראש מבצר הבופור לכיוון דרום-מערב, ניתן לראות את הציר דרכו היינו אמורים לצאת מהבופור. ניתן לראות מצד שמאל את מנחת המסוקים המרובע. במרכז רואים את עמדת הטנק בין שתי תלוליות, ומימין מתעקל הכביש היוצא מהמוצב, מגיע לעיקול ה–J ואז פונה פניית פרסה ומתפצל לשני נתיבים. לצד הכביש ניתן לראות את ה'דֵבֵּשִים' המסתירים את הרכבים הנוסעים על הציר מפני ירי הטילים.

עם רדת החשיכה, רוב הכלים כבר ירדו מהמוצב והתמקמו מאות מטרים מתחתיו, במורד הכביש ליד העיירה 'ארנוּן' הישנה. שם היו אורן, מג"ד הרכס, כמה נגמ"שים ('נקפדונים') והטנק השני – של עומר. והנה הגיעה השעה לפנות את המוצב. לגבי הצוות שלי, אנו חיכינו בטנק, בחניון הרק"ם של המוצב. המתנו לפקודת היציאה. באזור השעה 22:00 קיפל אבי, מ"פ חה"ן נח"ל את אחרוני הלוחמים מהמוצב.

נותרנו אחרונים בבופור עם הנקפדון של אבי וכמה מלוחמיו, קצין ההנדסה האמוּן על הפיצוץ המיוחל, וצוות הטנק שלי. ירדנו לעיקול ה-J הנודע לשמצה, כשבעים מטר דרום-מערבית למוצב. משם אמורים היו אנשי ההנדסה לפוצץ את המוצב באמצעות פתיל רועם.

הרבה טילים עפו על כוחותינו בעיקול הארור הזה לאורך השנים, ולוחמים רבים קפחו שם את חייהם. הנקפדון חנה מעל הסיבוב ואנו מתחתיו, תופסים עמדה מאחורי אחד ה'דֵבֵּשִים', קירות הבטון שאפשרו לפחות ל'תוּבָּה' (החלק התחתון של הטנק, מתחת ל'צריח' המסתובב) להיות מוגן מטילים. הפניתי את צריח הטנק לכיוון מערב, הכיוון שממנו כנראה נורתה עלינו האש, והוריתי לגילי הטען להשאר במדף סגור, חרף הסקרנות.

כמה רגעים לאחר כשהתמקמנו בעיקול, החלו ליפול סביבנו פצמ"רים. למעשה, זו הייתה הפעם הראשונה בשירות הצבאי שלי שחוויתי זאת. מעמדת מפקד הטנק זה נראה ונשמע כמו 'פָּקִים' קטנים (כל עוד הפצמ"ר לא נופל על הצריח של הטנק, מה שלשמחתנו לא קרה), אבל בשביל החי"רניקים שעמדו ליד הנקפדון בעיקול ה-J וניסו לפוצץ את המוצב, זו היתה סכנת חיים ממש. למזלנו, החיזבאללה לא דייקו עד כדי כך. במקביל, צרות אחרות התחילו:

שלוש-עשרה פצצות תאורה עלו לאוויר, הלילה הפך ליום – זה חיזבאללה שהופתע, לא הבין מה קורה, ניסה להאיר את האפלה. כשעולות תאורות אויב לשמים הנוהל הוא להסתלק מהמקום, לדפוק רייס… [בגלל שהשלב הבא הוא שיירו לעברך טילים]. אבל לנו לא היה לאן לברוח בינתיים. פורמן כיוון ארטילריה נפיץ ועשן, הטנק ירה ובייליס לא הפסיק לצעוק "טילים! טילים! טילים!" (אם יש גן עדן, עמ' 298)

"הטנק ירה": הרגעים המכריעים

מאחורי צמד מילים אלה בספרו של לשם, מסתתר סיפור מרתק. מרגע התחלת נפילת הפצמ"רים, עברו עוד דקות ארוכות עד לפיצוץ מוצב הבופור. אולם יש יסוד סביר להניח שמשימת הפיצוץ עלולה היתה שלא להתבצע כלל, אלמלא היה לנו טָעַן כה מיומן בטנק. היה ברור לי במצב זה, בו פצצות תאורה נדלקות מעלינו, שאין לנו שום סיכוי למצוא במרחב האדיר הפרוס מולנו איזו מטרת אויב מוגדרת לירות עליה. יורים עלינו טילים, אחד מהם פוגע עשרות מטרים לפני הטנק, במורד הגבעה. אם לא נשיב אש, אנו ברווזים במטווח, והמוצב לא יפוּצץ, כי הפיקוד מהארץ לחץ על אבי, מפקד חה"ן נח"ל, לסיים את זה מהר ובלי נפגעים, אפילו במחיר של ויתור על פיצוץ המוצב. בסוף, הרי תמיד אפשר שחיל האויר יבוא לתת איזה 'פיניש'. אלא שזה היה מצייר את היציאה מהמוצב (ומלבנון) כבריחה של ממש.

התאורות נפתחו מעלינו. תרגולת טילים. לקחתי את השליטה על הבָּקַר ('סְטִיק') של התותח מגיל התותחן ונתתי פקודת 'אש'. גיל התותחן התאכזב, אך כיון שצפיתי החוצה מעמדת המפקד היתה לי פרספקטיבה הרבה יותר טובה על הכיוון שאליו יירה התותח של הטנק בפועל. גילי הטען תִפקד למופת: במשך דקות ארוכות הוא הוציא פגז מהמארז, טען אותו בתותח, נצמד לדופן וצעק 'טעוּן!', ואני בכל פעם, לאחר זריקת מבט בשביל לראות שהוא אכן צמוד לדופן, לחצתי על ההדק ויריתי. כל פעם לעבר שטח פתוח אחר, שממנו היה יכול להיות נורה עלינו הטיל שעכשיו נמצא בדרכו אלינו, והירי של הטנק עשוי היה להפריע לטילָן הזה להתמקד בנו.

במשך הדקות הקריטיות האלה גילי טען לא פחות מארבע-עשרה פגזים, שזו בערך כמות הפגזים שיורה שריונר במהלך שנה שלמה של אימונים. טעינת כמות כזו של פגזים היא משימה פיסית קשה מאד, שמעטים הם הטענים המסוגלים לבצעה באופן המיטבי בו עשה זאת גילי. בדקות אלה ירינו את כל ה'בטן' הזמינה של הפגזים שהיתה לנו בטנק. אלמלא כן (ומידה כזו או אחרת של סייעתא דשמיא..), סביר מאד שאנו ו/או הנקפדון היינו חוטפים טילים, ומעבר להרוגים שהיו – גם לא היה מפוּצץ מוצב הבופור. תוך כדי הירי הזה שלנו, במשך דקות ארוכות, המשיכו אנשי הנקפדון לנסות וליזום את ה'פתיל הרועֵם' המחובר לחומר הנפץ במוצב.

לבסוף המוצב מפוּצץ

כשנגמרו הפגזים הזמינים, אך המשיכו להפתח מעלינו פצצות התאורה, עברנו לירות 'מדוּכוֹת עשן', שתים-עשרה פצצות זרחן קטנות המצויות בקדמת צריח הטנק. המדוכות נוֹרות לטווח קצר, ועשויות היו לסנוור את כווני הטילים ולבלבל אותם. אלא שעקב טעות טכנית שלי (לחצתי 'איפוס' במקום 'ירי'), יריתי את כל שתים-עשרה המדוכות בבת-אחת, במקום לירות אותן אחת-אחת ולהרויח עוד זמן לאנשי ההנדסה בנסיונותיהם לפוצץ את המוצב.

שש מהמדוכות הזרחניות, הנמצאות בצד הימני החשוף של הצריח, עפו למרחק עשרות מטרים ועשו את העבודה, כלומר יצרו מסך עשן אפקטיבי לזמן מה. אך שש מדוכות נוספות עפו מהצד השמאלי של הצריח שהיה צמוד לקיר הבטון. הן התפוצצו ממש ליד הצריח שלנו, על קיר הבטון. לכמה רגעים היינו בטוחים בתוך צוות הטנק שזוהי אש הגיהנום בכבודה ובעצמה. גם החי"רניקים בנקפדון סבלו מהזרחן הזה, כפי שכותב לשם בספרו (עמ' 301), ובפיקוד צפון שראו את צילומי המזל"ט שריחף מעלינו, חשבו שעלינו בסערה השמיימה. אבל היינו בסדר, תודה לאל. בייחוד אחרי שעננת הזרחן התפזרה.

רק בשלב זה הצליחו אנשי ההנדסה לפוצץ את מוצב הבופור, ורק אז נסענו ארצה. כלומר: עמ' 301 בספר של לשם התרחש אחרי עמ' 302. הפצמ"רים והטילים עפו עלינו ברגעים הקריטיים של ההמתנה לפיצוץ המוצב, ולא אחר כך, מה שהפך את נסיונות פיצוץ המוצב להרבה יותר מכריעים. בלי גילי, הטען המיומן של צוות הטנק שלי, שאִפשר לנו לתת לאנשי חה"ן נח"ל וההנדסה את הדקות הארוכות הללו לצורך נסיונות פיצוץ המוצב, ספק אם היינו יכולים להיות גאים בפינוי הבופור ובפיצוץ המוצב כפי שהיינו.

השחר עלה

לפנות בוקר חצינו את שער הגבול ארצה לישראל. השחר עלה, ואיתו באה תקופה חדשה בתולדותיה של מדינת ישראל, של תושבי גבול הצפון ושל צבא הגנה לישראל.

הרבה דברים קשים נאמרו (ובצדק) על גלגוליו של מי שהיה רה"מ בימי הנסיגה מלבנון, אהוד ברק, בשנים שלאחר מכן, ועל הנזקים העצומים שהסב למפלגת העבודה ולפוליטיקה הישראלית. אבל כשמדובר על כהונתו כראש ממשלה, אי אפשר לקחת ממנו את האומץ לומר – ועוד כרמטכ"ל בדימוס – שנשות תנועת 'ארבע אמהות' אכן צדקו. כלומר: שאין הצדקה צבאית-מוסרית לשהייה של צה"ל ברצועת הביטחון, ושעלינו לפנות אותה. עם כל הקרבות והתלאות שהיו מאז בגבול הצפון, וחרף אי אלו טענות על 'אובדן ההרתעה', נראה לי שהיציאה מרצועת הביטחון של דרום לבנון היתה בכל זאת 'מהמוצדקות שבמערכות ישראל' (בפרפרזה מה שאמר אריק שרון, לימים, על מלחמת לבנון הראשונה).

[יחידת דובר צה"ל אישרה את פרסום הדברים והתמונות]