עבודת אלילים: בימים ההם, בזמן הזה?

בעשרת הדברות נצטוו ישראל:

"אָנֹכִי ה' אֱלֹהֶיךָ… לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי. לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ. לֹא תִשְׁתַּחֲוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם" (שמות כ, ב-ד).

במעשה העגל המתואר בפרשתנו הפרו בני ישראל את איסור ההגשמה של האל, ואת האיסור לעבוד אלהים אחרים, כשבקשו מאהרן: "קוּם עֲשֵׂה לָנוּ אֱלֹהִים אֲשֶׁר יֵלְכוּ לְפָנֵינוּ… וַיַּעֲשֵׂהוּ עֵגֶל מַסֵּכָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל" (שמות לב, א-ד). מהי האלילות שהתבטאה במעשה העגל? והאם עוד יש לאלילות ביטוי בעידן הטכנולוגי הנוכחי?

הפיתוי שבאלילות

ההיאחזות באלילים ועבודתם עונה על צורך אנושי: מחד, הקושי לחיות במצב של ספק וחוסר ודאות. מאידך, הצורך בחפץ מוחשי שאפשר יהיה להיתלות בו, בתוך טלטלת חוסר-הודאות. במובן זה, אין הבדל גדול בין חוסר הודאות של האדם הקדמון לבין חוסר הודאות המודרני; יתכן אפילו שהאובססיה המודרנית של השגת הוודאות ששורשיה אצל רנֵה דקרט (אבי הפילוסופיה המודרנית) הביאה את פוטנציאל האלילות המודרני לשיאים שהאדם הקדמון לא היה יכול לשער:

הטכנולוגיה שלו היתה פרימיטיבית, והציפיות שלו לוודאות מוחלטת היו נמוכות בהתאם. בעוד קדמונינו ניתבו במידה רבה את  חוסר הודאות לפולחן דתי, האדם המודרני מנתב אותה במידה רבה לפולחן הטכנולוגיה, כפי שכתב ניל פוסטמן:

 

האם יכולה תרבות לשמר את ערכיה האנושיים וליצור חדשים, בעודה מעניקה לטכנולוגיה המודרנית את מלוא הסמכות לקבוע את גורל התרבות?… יש משום סימנים מבשרי רע בכך, שהטכנולוגיה הפכה לאובייקט של הערצה אלילית. (אָבדן הילדוּת, עמ' 124)

ביטויי האלילות אינם עניין דתי גרידא, אלא יש להם השלכות מוסריות, חברתיות ואנושיות:

שהתהליך הפוליטי התנוון, שבחשיבה הבוגרת חל פיחות, ושהילדוּת הולכת ונעלמת. העולם צופה לראות אם תצליח אמריקה להישרד בעודה קורעת לגזרים את עברה… הלם הטכנולוגיה של המאה ה-20 הקהה את מוחותינו, ואנו רק מתחילים כעת להכיר בחורבן הרוחני והחברתי שהמיטה עלינו הטכנולוגיה שלנו (שם).

קדמו לפוסטמן נביאי ישראל אשר ביקרו את האבסורד שבעבודת האלילים: "חֶצְיוֹ שָׂרַף בְּמוֹ אֵשׁ עַל חֶצְיוֹ בָּשָׂר יֹאכֵל… וּשְׁאֵרִיתוֹ לְאֵל עָשָׂה לְפִסְלוֹ יסגוד לוֹ וְיִשְׁתַּחוּ וְיִתְפַּלֵּל אֵלָיו וְיֹאמַר הַצִּילֵנִי כִּי אֵלִי אָתָּה" (ישעיה מד, טז-יז). מדוע אפוא איננו מרגישים עצמנו כעומדים בשורה אחת עם עובדי צלמים אלו?

ראשית, כי זה באמת די מביך. שנית, הפרקטיקות המוטמעות ב(עגל ה)מָסָכים נתפסות כטכנולוגיה ניטרלית ולא כביטוי של עבודה זרה. 'מנשקי עגלים' (הושע יג, ב) הוא ענין פרה-הסטורי אבנורמלי. ועם זאת, האם חִבקתם את ילדיכם בשבוע האחרון ולו מֵאִית מהפעמים שליטפתם את הטלפון-החכם?.. שלישית, אנו נתונים בשטיפת-מוח מסחרית מתמדת: רעיון האלילות נמצא במדיה בשימוש נרחב (American Idol, 'כוכב נולד'). 'כוכב' קשור להערצה של מישהו מרוחק, שאינו בקשר אישי עם המעריץ אותו, שמצדו מחקה את ה'כוכב'; המעריץ לא אמור לעניין את 'אליל התרבות', יותר משכוכב מאדים דואג לבני האדם על כדור הארץ. אין תמה אפוא כי במסגרת השיח האלילי, ה'כוכב' מרויח משכורות שמעריציו לא ירוויחו במשך עשור (אגב, אם תבדקו אצל ילדיכם, יש סיכוי שהמורים שלהם משתמשים במונח 'כוכב השבוע' במקום המונח הראוי 'מנהיג השבוע'; שטיפת המח האלילית עובדת היטב גם על החינוך הדתי).

 

אלילות: ייצוג כוזב של האל או הפרת אנושיות האדם?

יש כמה דרכים להבין את איסור עבודה זרה. הרמב"ם וישעיהו ליבוביץ, למשל, מיקדו את תשומת הלב של חטא האלילות בשאלת הפגיעה בייצוג המנטלי האמתי של האל בתוך תודעת המאמין. כיוון שונה להבנת האלילות הוא זה הרואה אותה כבעיה אנושית, כפגיעה אנושה באנושיוּת האדם. הרב חיים הירשנזון, למשל, בחן זאת כך:

אמנם מה זה עבודה ישרה ועבודה זרה? עבודה ישרה היא עבודה אשר מועלת לרוממות נפש האדם, ואשר לא יועיל לזה, או אדרבא תשפילנו נקרא עבודה זרה (מושגי שוא והאמת, עמ' 86)

עם זאת, 'מה שמועיל לאדם ולנפשו' יכול להתפרש באופן בעייתי כשהוא מובן באופן צר מדי. אֵריך פרוֹם עמד על ממד הניכור המתבטא באלילות, אשר קיבל ביטוי מחודש בתרבות הצרכנית המודרנית:

אם פסלו נביאי המונותאיזם את דתותיהם של עובדי כוכבים כעבודת אלילים לא היה זה… מפני שעבדו לכמה וכמה אלים ולא לאל אחד. ההבדל המהותי בין המונותאיזם לפוליתאיזם… נעוץ בעובדת הניכור. האדם משקיע את מרצו, את כשרונותיו האמנותיים, בבניית אליל, ואחר כך הוא סוגד לאליל הזה, שאינו אלא פרי המאמץ האנושי שלו עצמו… האליל מסמל את כוחות החיים שלו עצמו בצורה מנוכרת. (מעבר לאזיקי האשליה, עמ' 61)*

עבודת הכוכבים רעה לא רק כי האל האמתי הוא אחד ולא רבים, אלא כי העולם האלילי כופר באדם ובזיקותיו הבריאוֹת לזולת ולעולם; בניגוד לעולם הפתוח של זיקת גומלין ודו-שיח של אני-אתה (ברוח משנת מרטין בובר), מבקשת עבודת הכוכבים להפוך את בני האדם ל'דברים' נטולי אישיות עצמאית, ואולי לכך התכוון התנא במכילתא דרשב"י (מהד' אפשטיין, עמ' 146) על הפסוק "לא יהיה לך אלהים אחרים": "אחרים – שעושין את עובדיהן אחרים". 'דת-המידע' העכשווית רואה את הזיקה האנושית המילולית החופשית בגדר וירוס, והיא מבקשת למגרה לטובת עולם מאגי-מכני בו אנשים 'יתמזגו' עם מכונות ובינה-מלאכותית, בו 'דבר' יפעל על 'דבר': "במעגל סגור מסתובבים סביב עגל הזהב", כפי שכתב אהוד בנאי. 

אלהי ישראל, לעומת זאת, טוען בפרשתנו כי אין להשיגו עד תום: "כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי" (שמות לג, כ'). מסר מקביל הובע בשירו של שלמה טנאי 'להשאיר' לגבי האדם: "לֹא לִפְרֹשׂ אֶת הָאָדָם עַד תֹּם" (רגלי המבשר: שירים, עמ' 37). על הקשר העדין בין האל לאדם ועל העבודה הזרה המבקשת למסגֵר, לחפצֵן ולטפלֵל באופן מאגי את שניהם, עמד פרום:

האלוהים, בתפיסה המונותאיסטית, אין להכירו ואין להגדירו; האלוהים אינו "דבר". האדם הנוצר בצלם-אלוהים נברא כנושאן של סגולות אינסופיות. בעבודת-האלילים הוא כורע ומשתחווה להאצלה של סגולה אחת חלקית שבו… הוא הופך להיות דבר, רעהו הופך להיות דבר, ממש כמו שאלוהיו הם דברים. (מעבר לאזיקי האשליה, עמ' 62)

אלילות, צלם אלהים וסוגיית הרובוטיקה

כיון שצלם אלוהים הוא המונופול שיש לאדם על ייצוג האל בעולם, עולה בעידן הנוכחי סוגיה כבדת משקל: יש המבקשים להעתיק את 'צלם האלוהים' האנושי ליצורים יצירי-אדם, הטבועים בדמות אדם. אין כוונתי להוֹלדָת תינוקות… אלא לרובוטים שיצרניהם מעצבים אותם בדמות אדם. למעשה, יומרה זו היתה קיימת עוד בימי הנביאים, שביקרו את בוני האלילים העושים אותם "כְּתַבְנִית אִישׁ" (ישעיה מד יג).

הרובוטים מוצגים בידי שתדלנים כאלו ואחרים כ'ידידי אמת' של האדם. אולם בהינתן האנרגיה האנושית המוגבלת של האמפתיה, קשה להימנע מהמסקנה שהדבר יבוא על חשבון אהבת בני-האדם והאכפתיות כלפיהם, ולא 'ירחיב' אותה.

רובוטים דמויי-אדם ("שתולים"?…) ילכו ויעיבו על סיכויי רוב בני האדם למצוא את פרנסתם בשוק העבודה כבר בעתיד הנראה לעין. ביפן, למשל, כבר הוחלפו עובדים אנושיים רבים בשוק העבודה ברובוטים דמויי-אדם (למשל בלובי של מלונות). מורשת צלם-אלהים המקראית עשויה להקשות על החברה היהודית-ישראלית לאמץ תהליכים שכאלו, שלא לדבר על מחירים קשים נוספים הנגזרים מהיכולת ליצור שכפול רובוטִי מדויק של בני-אדם, כמו האדשת היחס לזולת ברחוב הזקוק לעזרה וביטול רעיון האָליבִּי. אולם ברור שמנגד קיימים בזירה המסחרית אינטרסים כלכליים גדולים.

בין טכנולוגיה לטכנולוציה

לאור כך הצעתי לאחרונה להבחין בין טכנולוגיה כמשרתת-אדם, לבין טכנוֹלוּציה, שמטרתה (למשל על פי ריי קורצווייל) היא העברת האדם ל'שלב הבא באבולוציה', קרי 'שִדרוגוֹ' ליצור בּיוֹנִי או סייבּוֹרג. הבעיה ברובוטיקה בהקשר זה היא שהוצאת בני האדם משוק העבודה, שלפי התחזיות תגרום למשבר כלכלי עצום ולאבטלה בהיקפים שטרם הכרנו, פשוט תכריח המוני בני-האדם 'להשתדרג' לשם פרנסתם. זו הסיבה שגם רובוטיקה דמויית-אדם היא טכנולוציה, אם חברות אנושיות לא יגדירו בבירור את המגבלות שלאורן יתאפשר השימוש ברובוטים שכאלו.

האם יהיה זה רעיון טוב אפוא להוסיף יצורים דמויי-אדם לנוף האנושי שלנו? בהקדמה לספר גולם של משה אידל, כתב הנרי נפתלי אטלן כי

אל לנו לוותר על דבר בחיפושינו אחר הידע, וכמובן גם לא על מאמצינו להגיע לשלמות, שתאפשר לנו ליצור אדם; אבל כאשר… באמת ובתמים עלה בידינו לממש את המאמצים האלה – או-אז חייבים אנו להימנע מלעשות כן.

האם ניקח ברצינות את אזהרתו של אטלן, בכל הנוגע לסוגיות הטכנולוגיות שעל הפרק? האם המחקר המדעי שלנו כפוף לאזהרה זו, והאם הטכנולוגיה השלובה בו יהיו מסוגלים 'לדחות סיפוקים'? האם כפי שיזם חבר הכנסת חנן פורת ז"ל את חוק 'לא תעמד על דם רעך', תחוקק הכנסת הנוכחית את חוק 'אדם בצלם אלהים' אשר יגן על מעמדם של בני האדם מפני שכפול וביזוי צלמם האנושי? האם קולה המוסרי של המסורת היהודית בגנות האלילוּת ובזכות האדם יצא מציון לאומות העולם?

* לניתוח מעמיק של ממד האלילות בטכנולוגיה ראו אליעזר שביד, ביקורת התרבות החילונית, מאגנס, ירושלים תשס"ח, עמ' 41—145

פורסם בגליון שבת שלום, פרשת כי תשא, תשע"ו

For an English translation see Shabat-Shalom's website or here