[פורסם בגליון שבת שלום 1196, פרשת שמות, תשפ"א, עמ' 4-2, וכן באתר של ד"ר לאה מזור: על מקרא, הוראה וחינוך]
פעם ראיתי המלטה של עגל רך. העגל יצא ממעי אמו הפרה, והוטח על רצפת הבטון הקרה שעליה עמדה הפרה. תהיתי: מדוע עגל שזה עתה נולד צריך לחוות את המפגש הראשוני עם העולם כחבטה? מדוע לא לאפשר לעגל לנחות על מצע נעים ברגע היוולדו, כמו המלטה המתרחשת באחוּ? את השאלה הזו, כפי שנראה, אפשר להעלות גם לגבי בנות ובני אדם.
המשך…[פורסם במגזין 'על דעת הקהל', מכון שלום הרטמן {י"א שבט תש"פ, 6 לפברואר 2020}; גרסה מקוצרת פורסמה ב'סרוגים']
איך ייראו מדינת ישראל וארץ ישראל בעוד 20 שנה, בשנת ת"ת (2040)? האם ייותר בישראל משהו ממרחבי הטבע, הדומם, הצומח והחי הלא-אנושי המצוי בה כיום? האם תולבש כליל ב'שַׂלְמַת בֵּטוֹן וָמֶלֶט', כמאמר אלתרמן, או שנצליח להותיר בה טבע בלתי מבוית? לנוכח עידן ה'אנתרופוקן' המאופיין בהשפעה חסרת תקדים של האנושות, התיעוש והצרכנות על כדור הארץ, ישראל אינה לבדה בדילמה זו. יש שתי סיבות אקטואליות לדיון: ראשית, ט"ו בשבט הוא נקודת ציון בולטת בלוח השנה היהודי-ישראלי בסוגיית הסביבתנוּת (environmentalism). שנית, ט"ו בשבט הוא גם יום ההולדת של כנסת ישראל, שפעילותה ומחדליה משפיעים ישירות על עתיד הטבע בישראל.
רבים הם המלהגים על כך שבעידן הנוכחי 'כבר אין יותר פרטיות'. ברם, מבין מלהגים אלה, איש לא יסכים שיופץ סרטון זדוני המתעד אותו מתקלח, או שמערכת המשפט לא תאפשר לה לתבוע לדין את מבצעי הפשע. צביעות זו מעלה אפוא שמדובר על להג של בעלי ענין המעוניינים בעיקר להוביל לביטול דה-פקטו של הזכות לפרטיות. כמובן, האפשרות הטכנית לפגוע בפרטיות ובכבוד האדם היתה קיימת מאז ומעולם, ובכך אין כל חדש. מה שחדש בעידן הנוכחי הוא האמצעים המשוכללים לבצע זאת, וגם ההשטחה וההכפפה הדרוויניסטית של הראוי בפני המצוי, בפני הכוחנות. לומר ש"היום כבר אין פרטיות" ולכן אין בעיה להציב מצלמות במקלחות של זקנים בבתי אבות, שקול פחות או יותר לאמירה ש"היום כבר אין ערך לחיי אדם", ולכן מותר להרוג את מי שרק רוצים.
[דבר תורה שיראה אור בשבת הקרובה, פרשת חֻקַּת, בשבת שלום, גליון 1066 תשע"ח, עמ' 3-2)
בפרשתנו מוצגים סיפורים העוסקים לכאורה בנושאים שונים מאד: (1) פרה אדומה; (2) הצמא במדבר והכאת הסלע על ידי משה ואהרן; (3) מות אהרן; (4) תלאות נדודי עם-ישראל בעבר הירדן המזרחי. לכאורה, הקשר בין כל אלה מקרי. אולם ניתן להציע שיש קשר מהותי בין הסיפורים עליו נעמוד להלן, הארוג במסרים הערכיים של התנ"ך.
הרבה דברים מתרחשים בימים אלה. חלקם נפלאים, כמו העברת עובדות הנקיון של מכללת אורנים להעסקה ישירה. עניינים אחרים הם מצערים, כמו
סגל מכללת אורנים. כבוד גדול לעם ישראל.
השחיתות המינית והמוסרית של איש (המכונה בפי אחדים 'ילד' משום מה) זחוח שכנראה השתכנע שמדינת ישראל נושאת פנים לאביו ולכן אין לו צורך לתת דין וחשבון לאף אחד, ודאי שלא לאמו או לאביו שבשמים. אפשר רק לקוות שרשויות הצדק יתעשתו, וידונו כנדרש ובחומרה את העבריינים, המסרסרים בציבור הישראלי ככלל ובנשים חסרות ישע בפרט. אפשר היה אולי לנוח על זרי הדפנה, אם היה ברור שלנוכח הניהיליזם וגסות הרוח והגוף יש בישראל ציבור והנהגה דתית איתנים שערכי היהדות ההלכתית במיטבה עומדים לנגד עיניהם. אכן, יש ויש כאלו, אך יש גם בעיות עומק המנסרות בחלל האויר.
חילול ה' מתרחש כשיהודים, באשר הם יהודים, מועלים במכנה האנושי המשותף הבסיסי ביותר. המכנה היהודי האנושי המשותף הוגדר במסורת היהודית כאיסור שפיכות דמים, גלוי עריות ועבודה זרה.
פרשת כי תשא: אהרן כפרגמטיסט – לגנאי או לשבח? (התפרסם בשבת שלום, גליון 1001, פרשת כי- תשא ה'תשע"ז. לגליון בגרסתו המודפסת ראו כאן)
פרשתנו פותחת בכופר הנפש, מחצית השקל, הנאסף לצרכי אוהל מועד, חֵלֶף הנגף העלול לפקוד את בני ישראל בזמן מפקד האוכלוסין: "כִּי תִשָּׂא אֶת רֹאשׁ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לִפְקֻדֵיהֶם, וְנָתְנוּ אִישׁ כֹּפֶר נַפְשׁוֹ לַה' בִּפְקֹד אֹתָם וְלֹא יִהְיֶה בָהֶם נֶגֶף בִּפְקֹד אֹתָם" (שמות ל, י"ב). סכנת הנגף מתממשת בפרשה לאור סיבה אחרת, והיא חטא העגל, שלאחריו "וַיִּגֹּף ה' אֶת הָעָם" (שמות לב, ל"ה). באחד ההבטים של חטא זה אתמקד כאן.
לשון אחרת 