במאמר שפורסם עתה בכתב העת דעות של תנועת נאמני תורה ועבודה, ביקשתי לבחון את נושא יחסי היהדות והדמוקרטיה, או הדת והמדינה, דרך המבנים הפוליטיים הנוצריים העיקריים באירופה ובארה"ב: הקתולי והפרוטסטנטי. בראשון, הערך העליון הוא השוויון, ולפיכך למדינה יש אחריות לנעשה בה, בראש ובראשונה ברמת הרווחה הכלכלית של אזרחיה. בפרוטסטנטיות, הערך העליון הוא החירות ומכאן התפיסה שיש להמנע ככל האפשר מהתערבות במרחב האזרחי.

דרך הזוית הזו, מסתבר ששאלות הקשורות לצדק חברתי מתקשות לבוא על פתרונן במסגרת מודל שבו המוסדות הדמוקרטיים של המדינה מושכים את ידיהם מהתערבות במרחב האזרחי, תוך הנחה שהאזרחים הם בעצם מלאכים בדמות אדם שאם רק תתן להם חירות מוחלטת הכל יפרח. ובכן, חירות היא ערך חשוב, אך חירות שאינה שלובה וגדורה בעקרונות השוויון והצדק היא הֵפְחרוּת (חירות שהיא הפקרות, ועל כך ארחיב בהזדמנות אחרת). גם בארה"ב, ממלכת החירות, כאשר רוצים לעשות צעד מוסרי משמעותי כמו הגבלת מכירת נשק, או הענקת אפשרות לביטוח בריאות לכשליש מהאזרחים (כמאה מיליון לערך), לא החירות היא הנימוק לכך אלא ערכים כמו חיי אדם, שוויון וצדק.

במאמר (המצורף לעיל) אני בוחן לאור זאת את יחסי הדת והמדינה בישראל, וביתר פירוט את נושא הכשרות ברבנות. בדקו למשל כמה כשרויות יש לכם על מוצרי המזון? האם זה תולדה של מונופול אימתני, או להיפך, של רבנות חסרת שיניים הנעקפת בסיבוב, בעיקר על ידי גופי כשרות חרדים? האם הגיוני לכפות על כלל הציבור (ובכלל זאת מוסלמים ונוצרים) את העלות הנובעת מריבוי הכשרויות? ומנקודת מבט דתית, האם מצוות הכשרות אמורה לפלג בין יהודים או לאפשר חיבור ביניהם?

למעשה, גם בהקשר של דיני המשפחה אפשר לראות שניקוז מרב הפעילות של הגופים האזרחיים בעשורים האחרונים להחלשת הרבנות והעמדת חלופה אזרחית הועילו אך במעט, גם למטרה שלשמה הם פועלים. כמו כן, נראה שהועצמו 'מירוץ הסמכויות', הסכסוכים והאלימות בין מתגרשים. אכן, צריך לאפשר חלופה אזרחית לפסולי חיתון, ל'יהודים לא יהודים' וליהודים שאינם רוצים להתחתן ברבנות (לפני כמה שנים נחקק בשעטו"מ חוק 'ברית הזוגיות' והוקם רשם ברית הזוגיות במשרד המשפטים). השאלה היא האם מכחישים את העובדה שרוב הציבור היהודי בישראל אינו רוצה לבטל את הרבנות ('סקרים מטעם' של גופים אינטרסנטים האומרים את ההיפך יש לרוב, אבל חוק דמוקרטי מכוחו הרבנות פועלת יש אחד, וחוק זה טרם בוטל) ומתייאשים מראש מהנסיון לתקנה, או מבקשים לשפר את הרבנות מבפנים בכדי להשתמש בה לתיקון המצב בתחומים בהם היא פועלת.

נראה ששינוי משמעותי לטובה בענייני הליכי הגירושין וקביעת דמי המזונות, למשל, יתרחש בתקופה הקרובה דוקא מתוך הזוית הדמוקרטית ה'קתולית', לאחר שחברי הכנסת יפעת שאשא-ביטון ויואב קיש פנו לרבנות על בסיס מסקנות ועדת שיפמן (בראשה עמד חותני, פרופ' פנחס שיפמן), בבקשה לעשות סדר בקביעת דיני המזונות בבתי הדין הרבניים. וראו זה פלא – מסתבר שכשפונים באופן ענייני מגלים שברבנות יש אנשים עם שכל ישר, המבינים שיש לעדכן את נהלי המזונות לאור השינוי במעמד האשה, חלוקת המשמורת והיכולת הכלכלית של כל אחד מההורים.