העת הזו מעלה שאלות הרות גורל לגבי מדינת ישראל. הויכוח בין ימין לשמאל (לענין חוץ ובטחון) במדינה נדוש עד דק. בשנה שעברה עורר ספרו של מיכה גודמן, מלכוד 67, דיון רענן ומחודש בנושא. בעבורי, הבעיה העיקרית לגבי חיי פלסטינים היא בראש ובראשונה הומניטרית. לא כואב לי על כך שלפלסטינים אין צבא סדיר, מה שנחשב בעיני רבים (מדי) בעולמנו למימושה הנאצל של הלאומיות. כואב לי כשאנשים מנושלים משדותיהם; צר לי שחיילינו נאלצים לתחזק שלטון צבאי ביו"ש. כן, יש שם כיבוש צבאי, ואיני מכיר אף אחד בישראל שחושב שהמצב הנוכחי הוא האידיאלי. הויכוח הוא על הפתרון הטוב ביותר, או הכי פחות גרוע. בתוך כך, צריך תמיד לזכור שיכול להיות גם הרבה יותר גרוע. הפלסטינים, כך נראה, לא החמיצו הרבה הזדמנויות להחמיר את מצבם. גם לישראל יש כמובן אחריות לעוולות רבות. אבל נראה שהססמה "שתי מדינות לשני עמים" היא בגדר דוגמה (dogma), אמירה שמנהיגים ישראלים נדרשים להצהיר עליה, אך לא ברור מה ישימותה. למעשה, נראה שהפלסטינים מבינים שהפתרון הזה יהיה גרוע מאד בשבילם, ומרגע שהם מבינים שהפתרון הזה הולך כעת להכפות עליהם, הם נסים על נפשם.

כוונות או השלכות?

אחת השאלות היסודיות היא האם בוחנים את הסוגיה דרך אתיקה של כוונה (המצויה בפילוסופיה היוונית, ובמידה רבה גם אצל קאנט ואחרים) או תוצאתנות והבאת מרב התועלת (המצויה גם היא בפילוסופיה היוונית, ומייצגיה המודרנים הבולטים הם ג'רמי בנתם וג'ון ס. מיל). מנקודת מבט כוונתית, השאלה היא האם מדובר בעיקרון מוסר עקבי ובר-הכללה, והאם מה שמניע אותנו ליישמו הוא כוונה טובה. מנקודת מבט תועלתנית (או תוצאתית), השאלה היא האם הפתרון שעל הפרק יקדם את הטוב באופן מרבי. מנקודת מבט כוונתית יש הרבה הגיון ב'שתי מדינות לשני עמים'. אבל מנקודת מבט תוצאתנית, המשמעות המעשית תהיה שני צבאות בין הירדן לים. אם הפלסטינים נחשבים לשוים לישראלים בכל, לא יהיה מנוס מכך. גם לא יהיה מנוס מהכנסת מיליוני בני-אדם (פלסטינים) נוספים לחבל הארץ הצפוף שלנו. טוב זה לא יוכל להגמר, לשני הצדדים.

מנקודת מבט פרגמטית, שהיא תוצאתנית בנטייתה והומנית בערכיה, אין מקום לשני צבאות בין הירדן לים. למעשה, אפילו במרחב גדול בהרבה כמו קובה וארה"ב (או פלורידה), לא היתה שום סבלנות להמצאות של צבא עוין. הבעיה בהקשר הישראלי נובעת מההתעלמות מהגיאו-פוליטיקה. למשל, אין דבר כזה, "הגדה המערבית". הירדן שבין הכנרת לים המלח הוא ואדי זניח, ואם היה צריך לבחור שם לארץ-ישראל (המכונה משום מה בברכת המזון "ארץ טובה ורחבה"), הרי ש"הגדה המזרחית של הים התיכון" הוא כינוי הולם-מציאות. ה'גדה' המערבית של הירדן נגמרת פחות או יותר כשהרי שומרון מתחילים להתרומם, אחרי כמה מאות מטרים. הניתוק של השיח מהמציאות הוא (לצד ליבוביץ עליו אצביע להלן) המאפשר לפתרונות לא-פרגמטיים, מבוססי-כוונות, להיחשב לסבירים.

 

שני צבאות סדירים בין הירדן לים הוא מתכון לגירוש/הכחדת הפלסטינים

אם תוקם מדינה פלסטינית, ובהנתן יחסי הכוחות בין הצדדים (קשה אפילו לקרוא לפלסטינים 'כוח', לנוכח העוצמה הישראלית), עיקר ההרוגים יהיה בצד הפלסטיני. בעידן הנוכחי, לא צריך אפילו כוונה פלסטינית רעה בשביל שתפרוץ מלחמה ישראלית פלסטינית כוללת. מספיק שפצחן עלום יביא לשיגורו של טיל פלסטיני המוצב אי שם במורדות יהודה ושומרון, ויפיל מטוס אזרחי בנתב"ג. באותו הרגע יגמר סיפורו של העם הפלסטיני (שהחל משום מה רק אחרי שהפלסטינים סיימו את הכיבוש הירדני, שהיה כנראה פחות נאור משלנו). הפלסטינים יודעים שהקמת מדינה פלסטינית תהוה את קץ הסכסוך, כי היא תגרור כמעט בהכרח לעימות דמים שאחריתו תהיה הכחדת הפלסטינים או גירושם הרחק מעבר לירדן.

אין מדובר בהרהורים גרידא. הפלסטינים נבונים מספיק לשמוע את אלוף במיל' עמירם לוין אומר שאם הפלסטינים "יפרו הסכמים אז בפעם הבאה נעיף אותם מעבר לירדן". יתכן שהפלסטינים גם קשובים מספיק בשביל לשמוע את מה שהציבור הישראלי מקבל באופן תמוה כגזירת גורל, והוא חיסול צה"ל כצבא העם, וכצבא אנושי, והפיכתו לצבא רובוטים שלא רואים בני אדם ממטר (אזרחי ישראל טועים לחשוב שמה שיוכנס לשימוש נגד הפלסטינים לא יופעל על ידי משטרת ישראל, כנגד כמחצית מאזרחי ישראל העומדים להיות מובטלים וחסרי-כל עקב תהליכי הדיגיטציה והרובוטיקה, על פי ההערכות הזהירות). כיון שנראה שהפלסטינים הורישו לישראל את הפונדמנטליזם, וכרגע הם יותר בענין של פרגמטיזם, הם מבינים שמוטב להם לעבד את שדותיהם בשקט, מאשר להקים 'מדינה', כלומר לכונן צבא שישתה את משאביה האזרחיים של הישות הפוליטית הזו, אפילו יותר ממיליארדי הדולרים שלקח ערפאת לעצמו. ובכן, זה לא ענין חדש, כפי שטען עמנואל קאנט לפני יותר ממאתים שנה:

"למדינה אין די כסף לשלם למורים מוכשרים, חרוצים, מסורים האוהבים את עבודתם […] מפני שהיא זקוקה לכל הכסף עבור המלחמה" (ריב הפקולטות, מגרמנית: יפתח הלרמן-כרמל, עריכה מדעית: פיני איפרגן, רסלינג, תל-אביב 2008, עמ' 96)

מי שעיניו פקוחות היה יכול אולי להבין שמשמעות פיגועי הטרור שבצעו הפלסטינים בימי 'תהליך השלום' היתה בדיוק זו: איננו רוצים להקים מדינה. ככל אדם, הפלסטינים בהחלט רוצים קיום בכבוד, וזה הדבר שהומניסט (יהודי או אחר) אמור לרצות לקדם. בעולם מקביל, שבו ארץ ישראל היא בגודל של מונגוליה או אריזונה, אפשר היה בהחלט לחשוב על פתרונות אחרים, שהיו ללא ספק טובים יותר. אבל מוטב לשים לב למציאות הנוכחית ולמגבלות שהיא מטילה על מי שחותרים לפתרון בר-קיימא של הסכסוך.

לא ממש ברור האם התוכנית של ממשל טראמפ עונה על כך. בדומה לנשיאים קודמים, הוא רוצה להכריח את הפלסטינים להקים 'מדינה', כלומר צבא שיש לו אזרחים, ואז לגרום לאלוף במיל' לוין, שיהיה אולי שר הביטחון הבא, לממש את היעד דלעיל. זוהי אולי משמעות דבריו המסתוריים של הנשיא טראמפ כשהוא אומר כעת בועידה בדאבוס "ישראל תשלם על כך [על העברת השגרירות]. משהו עומד לקרות. הם יעשו משהו שיהיה טוב מאד". אולי מטעם זה רוצה ארה"ב לסגור את אונר"א. אם בעיית העם הפלסטיני הולכת 'להפתר', אין סיבה לעסוק בפליטים מהדור הקודם. אגב, את אונר"א היה כנראה צריך לסגור מזמן, אם פתרון הסכסוך הישראלי פלסטיני היה באמת היעד של תהליך השלום, עליו השלום. השאלה המעניינת היא למה נזכרים לעשות זאת עכשו.

 

מי כאן שמאל ומי ימין?

הנה תסריט אפשרי. חקירה נפתחת (מוטב מאוחר מלעולם לא) באביב כנגד נתניהו בשלל הפרשיות החמורות המיוחסות לו, ובהן מכירת ביטחון ישראל והעתרת שלמונים למקורביו בצוללות טיסנקרופ (פרשת הצוללות); שימוש בכוחו כשר תקשורת כנגד העיתון 'ידיעות אחרונות', בעודו מכהן כשר תקשורת ומוטב ראשי של העיתון 'ישראל היום' (תיק 2000). בחירות מוכרזות, וממשלת מרכז-שמאל עולה. ה'שמאל' חוגג את עלייתו. טראמפ מוצא קרקע טובה ליישם את חזון 'קץ הסכסוך'. השמאל לועג לימין על כך שהוא חשב שטראמפ הוא באמת 'ימני'. הרי הוא בעד "שלום", והוא הרי רוצה לממש את העקרון האבסטרקטי "שתי מדינות לשני עמים". ואז, עמירם לוין מוצא את ההזדמנות לממש את זממו דלעיל.

וכאן עולה השאלה, מיהו ומהו השמאל הישראלי האמתי? מי שיכריחו את הפלסטינים להקים מדינה, בשביל 'להעיף' אותם לגדה המערבית של המפרץ הפרסי, או מי שמציעים, כמו בנט (שיש לי הרבה מאד ביקורת עליו, בכמה וכמה מישורים), להחיל ריבונות על שטחי C ולתת לפלסטינים הגרים שם זכויות, ולאלו שבשטחי A-B לנהל את חייהם במחוזות (או 'קנטונים'), עם ערבות ישראלית לבטחונם? (וגם, באותה הזדמנות לפנות התנחלויות מבודדות בשטחי A). אבל איך אפשר להגיד דבר כזה? מה העולם יגיד? ובכן, אם הטיעון הפרגמטי לעיל נכון, הרי של'עולם' לא ממש אכפת משלומם של הפלסטינים. מי שרוצה שלפלסטינים יהיה צבא, מנקודת מבט פרגמטית פשוט רוצה בהשמדתם. אבל לי באופן אישי כן אכפת מקיומו בכבוד של הפלסטיני מן השורה, ולא פחות מכך אני מוטרד מהיחס שלנו למיעוטים הלא-יהודים החיים בקרבנו, דבר שכידוע הוא אחד הדברים העיקריים שהתורה מצווה אותנו עליהם.

 

חוסאן כמקרה מבחן

יודעים מה, עזבו 'החלת ריבונות'. קחו משהו יותר קונרקטי: הכפר חוסאן, ליד צור הדסה בגוש עציון. באחת מנסיעותיה לצור-הדסה, אשתי כמעט נפגעה באחד הפיגועים שהיו שם, כשמישהו שפך שם שמן על הכביש. יש שם השלכת בקבוקי תבערה ופיגועים כל הזמן, רק שלא מדווחים עליהם כמעט בתקשורת. אז מה צריך לעשות עם הכפר הבעייתי הזה? אפשר להמשיך להגביה את הגדר ליד הכביש; אפשר להכניס צבא כל פעם שיש זריקות אבנים. אפשר לתת לתעשיות ה'בטחוניות' להמשיך לגזור את הקופון שלהן על פיתוח ומכירת 'חדשנות' בתחום המעקב והירי.

ואפשר גם לעשות את הדבר הבא: לכנס את תושבי חוסאן, ולשאול אותם: האם זה המצב שאת רוצים להיות בו? אתם מעדיפים שהצבא יטפל בכם, או המשטרה, ואפילו רשויות הרווחה של ישראל? האם אתם באמת חושבים שהפלסטינים יקבלו את תוכנית ה'שלום' להשמדה עצמית פלסטינית? אני מניח שתושבי חוסאן יהיו פרגמטיים, ואז אפשר יהיה אולי אפילו להציע להם לקבל אזרחות ישראלית. כמובן, בתנאי שהם ישנו מן היסוד את התנהגותם וגישתם, ויצהירו על נאמנות למדינת ישראל (בדיוק כמו שילדי ארה"ב מצהירים על נאמנות לארה"ב בביה"ס). אם תושבי חוסאן יסכימו להמנע מכל פעילות טרור, ולקדם שותפות גורל עם מדינת ישראל, תוענק להם אזרחות ישראלית (או, בשלב ראשון, תעודה זמנית יותר), המחסום ליד הכפר שלהם יפתח, והם יוכלו לנהל את חייהם באופן נורמלי. האם יש למישהו ספק שזריקות האבנים יפחתו באופן דרמטי או אף ייפסקו? אבל כזכור, ישראל לא אמורה לחשוב באופן פרגמטי ותוצאתני. הרי אפילו ישעיהו ליבוביץ שהצביע בצדק על הבעייתיות של הכיבוש, שכנע את השמאל הערכי שמוסר הוא עניין של כוונות טהורות.

'שתי מדינות לשני עמים' היא אפוא דוגמה, ששמה עמוק במגירה את סוגיית הקיום בכבוד של הפלסטינים. למעשה, היא גם גרמה לאותו תהליך לגבי אזרחי מדינת ישראל, כלומר להכנסת שאלת הקיום בכבוד למגירה, לפחות למשך כמה עשורים (בג"צ 'קיום בכבוד' ב-2005 הוא נקודת ציון בהתעוררות של הציבור הישראלי מהדי הפיגועים). במחיר של ויתור על האינטרסים היקרים ביותר לפלסטיני מן השורה, שמים על השולחן גישה של 'הכל או כלום'. לעניות דעתי, מנקודת מבט פרגמטית אין הרבה שמאל בעקרון 'שתי מדינות לשני עמים'. מנקודת מבט מעשית, אפשר לחשוש שמדובר בימין קיצוני.