מתוך הפתיחה לעלי עשור – קובץ לכבוד אירועי העשור לתוכנית 'רביבים' (עורכים: שלומית מעגן ונ"ב, שבועות התשע"א, 2010). במדרשון זה ניסיתי לחבר בין שם התוכנית (רביבים) לבין המשימה החינוכית בה עוסקים תלמידיה ובוגריה. אולי הדברים ממחישים משהו מהדבר המאתגר והמופלא המכוּנה 'חינוך פורמלי'. 

עם הגליון, או: מדרש שם

ומדוע נקרא שמה רָבּי בָּיַם?

רבי בים זה בערך כמו חוקר שהולך ללמד בבית-ספר.

רבי שהולך לים צריך לקלף כמה שכבות של הגנה וללכת אל המים, או בעצם:

לקפוץ אל המים כמו שלימדנו האדמו"ר שקדי.

רבי בים זה לא דבר פשוט: כמה שלא למדת על היבשה, במים זה תמיד ענין שונה.

רפלקסיה תוך כדי פעולה, אחרי פעולה, בלעדיה;

רבי בים יודע שלפעמים רק פְלֵקְסֵיה, יעני גמישות, יכולה להציל.

כי מערכת החינוך היא קצת מערכה, יש בה 'מטח' ו'רכס', ומנסים להקים בה

'כוח פעולה' (איינזצגרופן?!) בשביל לחסוך קצת כסף למשרד האוצר.

רבי בים יודע שהוא נאיבי, כי כמה מים שהשטריימל שלו לא יספוג,

הים ישאר (קצת, לפחות) אותו ים והעומס ישאר (כמעט) באותו עוז.

אז אם הרבי מחזיק בים יותר מארבע שנים (זה הממוצע להישרדותם של פרחי ההוראה במערכת),

הוא כנראה פיתח עור של כריש ושרידות של גמל (ים).

הוא שותה חיוכים וניזון ממים. מים יש מספיק בים.

והוא מדי פעם עולה לקחת נשימה, מהר-המָצוֹפִים כמובן.

וכמובן, כשהוא נפגש עם חבריו, והם רבים בים,

הוא מתמלא שמחה. הוא הרי רביב, אגל טל אחד בים.

וכולנו יחד – מי מנַה? ביחד, הים אולי כבר לא אותו הים.