השיר והמסה נכללו בקובץ שהופק לרגל העשור לתוכנית 'רביבים' (אסרו-חג שבועות תש"ע).

תמונת ראי

בצפון-מזרח רמת הגולן נמצאת העַסָנִיָה, תל עליו מוצבות טורבינות המייצרות חשמל על ידי שימוש ברוחות הרבות המנשבות במקום. ברגעים של בדיחות הדעת חשבו מי מאיתנו שאולי הטורבינות הללו הן היוצרות את הרוח, כמו מאוורר גדול, ולא להיפך…

תמונת ראי (אוקטובר 2005)

מסדרונות שקופים, מוארים;                                                                                                   

צינורות ארוכים, חִוורים.                                                                                                           

פסים רכים של זוהר;                                                                                                            

ומתוק האור

לעיניים. הקיצור:                                                                                                                             

בורקות להן קרני השמש                                                                                                            

אל תוך מקלחתי – – –                                                                                                            

בוקר.

לפתע                                                                                                                                 

לתומי חשבתי                                                                                                                            

כי אפשר ובטעות גורסים אנו                                                                                                    

כי בשמש מְקוֹרן,                                                                                                                    

ומשם מוטלות הן לכל עבר.

אולי יוצאות הן                                                                                                                         

מכל עצם ועצם בעולם                                                                                                                  

– אשר מאיר הוא –                                                                                                                    

 ויחד, יוצרות הן את השמש?                                                                                                      

אולי רק חיבור האור שלהן                                                                                                          

יכול ליצור כזו שמש גדולה,                                                                                                    

מאירה, חמה?                                                                                                                      

ומדוע, בעצם, להניח                                                                                                                

דוקא את ההיפך?

השנה חשתי שילדי כיתתי                                                                                                   

מלמדים אותי שספק יוּמי זה                                                                                                      

הוא ודאי נכון: מורה, לעיתים,                                                                                                      

הוא אך השתקפות טוּב

תלמידיו.                                                                                                                             

אשרַי.

 

א. מי מכָוון ומי נוסע

אחת השאלות הקשות לגבי העשייה החינוכית היא: מה בעצם קורה כאן? לכאורה, כיון וסדר הדברים היררכי ומוכתב מלמעלה למטה: הפיקוח קיבל תורה מהמשרד (של החינוך) ומסרה למורים – והמורים לתלמידים. אולם הנסיון שלנו בשטח מלמד שזה לא בדיוק כך. ואין הכוונה רק לנסיונם של תלמידים להביע את עצמם ואת דעותיהם בשיעור ומחוצה לו מול ה'מערכת', אלא לעצם השאלה: מי המשפיע ומי המושפע? ואם להשתמש בלשונם של שוטי הנבואה: מיהו המכוון את התנועה ומיהו הנוסע?

ב. טלטלה

אחת התובנות המטלטלות של התודעה האנושית בעת החדשה היא חוסר היכולת לעגן את עצמה באופן מוחלט. בימי קדם, הרגישו בני אדם וניסו להראות שיש בעולם יציבות, רבות באמצעות אלוהים כמושג וכמשגיח אך באופנים נוספים.

הקושי של האדם החדש הוא רצונו לבסס את האוטונומיה של האדם, לצד תגליות מדעיות שמקשות על יצירת 'נקודה ארכימדית', נקודת משען בעולם הפיזי שתוכל לבסס ולייצב את העולם. מאז ניוטון התנועה היא בעולם נחשבת ליחסית, כלומר נמדדת ביחס לעצם אחר, אך אין להוכיחה באופן מוחלט. היקום הוא אינסופי, כך אנו מבינים היום. אין מקום לאל אך אין גם יציבות מחשבתית לאדם, בעולם ללא עוגן – פיסי או מטאפיסי. רנה דקארט לימד אותנו את יסודות הספקנות, דיוויד יוּם – תקע את המסמרים האחרונים בארון הקבורה של הודאות. לפי יום הסיבתיות היא קודם לכל מנגנון פסיכולוגי שלנו כתודעה חושבת, אפילו סוג של הֵרגל, אך אין לו בהכרח עיגון בעולם ה'ריאלי'. כלומר: אולי באמת הטורבינות בעסנייה מפיחות את הרוח ולא להיפך… ואולי דוקא לספקנות המדעית החמורה מבית מדרשו של יוּם יש פוטנציאל להעלאת כמה תובנות מרעננות על העולם.

ג. הצורך באישור חיצוני

אחת החוויות הקשות שיש למורה היא הטלת ספק בערכו בגלל אינטראקציה שלילית עם תלמידים. אינטראקציות כאלו עלולות להיווצר באשר כל מורה עובד עם אנשים רבים, אנשים צעירים שהרגשותיהם, חינוכם מבית והתנהגותם לא תמיד הולמים את הדפוסים המקובלים עליו. כמובן שהחוויה ההפוכה היא זו שמחזיקה אותנו במקצוע… אולם התחושה שאנו נתונים ל'שיפוט' של מגוון של תלמידים בעלי אופי שונה וייחודי יוצרת אצל מורים רבים (כולנו?) את הצורך למצוא עוגן לזהותם ואישורם העצמי בקבוצות הטובות יותר שהם מלמדים.

אנו מנסים, איפוא, להגדיר את עצמנו דרך הקבוצות והכיתות בהן אנו דוקא 'מצליחים'. הן האישור שלנו לעצמיות החינוכית ה'מוצלחת' שלנו. אולם למרות מאמצינו, אנו תלויים כל כך במצב רוחם של התלמידים, בקשיים שהם מביאים מהבית מחד ובחיוכים והנחמדוּת שלהם, מאידך.

בקטע שבמסגרת  ניסיתי להביא ביטוי לתחושה זו, המגדירה קצת אחרת את הסיבה והמסובָב במערכת החינוך, ואולי בכלל. המחשבה שלנו שאנו בשליטה בכיתה ואנו האחראים העיקריים למתרחש בה, היא המולידה אצלנו את ההנאה מהעשייה ה'מוצלחת', והיא הרבה פעמים זו הגורמת לנו אושר ונחת. הנטייה הפסיכולוגית האינסטינקטיבית היא להאשים את התלמידים בכשלון שיעורים, אך גם זו אינה מחשבה שיכולה בדרך כלל להביא להבנה טובה של שיעורים שלא צלחו. ואז אנו שוב חוזרים לאחריות שלנו על הדברים, שהיא אמנם תנאי חשוב לכל התנהלות חינוכית.

ד. גאות ושפל

אם ננסה רגע לחשוב על חינוך בתור תולדה של גורמים רבים שהם חיצוניים לנו, כמו קרני השמש ההולכות אל השמש ויוצרות אותה, כמו הרוח המסובבת את הטורבינות בתל עסניה – אולי נצליח להכהות מעט גם תחושות של אכזבה משיעורים בהם התרחשו דברים שאינם לרוחנו, ואשר נתפסו על ידינו – לא תמיד בצדק – כתולדה בלעדית של מעשינו. אם לחזור לדיוויד יוּם, הרי שהסיבתיות הרגילה, לפיה שיעור טוב או גרוע הוא תולדה של מעשינו, יכולה להיות מוצבת בסוגריים לעיתים. ניכוס הצלחות בשיעור לתלמידינו עוזר לאזן רגעי שפל, שהם – מה לעשות? – נחלתו של כל העוסק במלאכה החינוכית. אם לגאוּת אבות רבים, יבֵש השפל קצת פחות.