הפקרות (אנטי) חינוכית: יש לקבוע תג מחיר* מוגדר להשחתת רכוש בתי-הספר

המציאות

הבה נתחיל את הטיול המחשבתי הזה מהעולם ה'רגיל' אותו אנו מכירים. כאשר אנו נכנסים למבנה ציבור ושוהים בו דרך קבע, למשל ספריה כלשהי, לא יעלה על דעתנו לצייר על השולחנות שבה. מדוע? זה מבנה ציבור. אפילו אם מאן דהוא אינו מבין את הבעיה המוסרית שבכך, הוא יבין שהשחתת הספריה עולה לנו ממון רב, בחשבון אחרון, בתור משלמי מיסים. אולם כשמדובר בבתי ספר, אנו מסתכלים על השחתת הרכוש שבהם בתור גזירת גורל. מדוע? ומה אפשר לעשות באופן מיידי בשביל לתקן זאת?

השחתת רכוש ביה"ס אינה גזירת גורל

בבתי הספר אנו מכירים שני סוגי השחתה: ונדליזם שאכנה אותו 'רך' ו'קשה'. ונדליזם קשה הוא שבירה של רכוש, טריקת דלתות המביאה לשבירתן וכן הלאה, הריסת ציוד וכן הלאה. לסוג זה לא אתייחס כאן; מקורו בדרך כלל בבעיות רקע התנהגותיות הדורשות טיפול עומק. ברצוני להאיר כאן את נושא השחתת הרכוש ה'רכה', אותה מבצעים תלמידי ישראל, מנערי השמנת ועד ילדי המצוקה. מדוע עושים זאת? אלף ואחת סיבות: משעמם להם, הם רוצים להעסיק את הידיים, הם רוצים להרגיש שהם משאירים חותם (למה בשיעור זה לא קורה מספיק, היא שאלה טובה שלא נדון בה כאן). כל זאת אינו לגיטימציה להשחתת רכוש הכלל, השחתה שאנו משלמים עליה מס הכנסה שאפשר היה להפנות לקניית ציוד לבתי הספר, לביסוס מערכות מחשוב ומה לא. אבל חשוב לשאול איך הגענו למצב שבו ברירת המחדל של התלמיד, גם בעלי חינוך טוב, היא לצייר על שולחנות.

אי טיפול משמעתי בהשחתת רכוש: הסכמה בשתיקה לונדליזם

כולנו מכירים את המציאות העגומה: כיתות שבהן שולחנות מקושקשים – בעט, בטיפקס, מכל הבא ליד. יש המגדילים לעשות ואף מחוררים את השולחן במספריים. בכל שנה רוכשים בתי ספר ציוד חדש – שולחנות, כסאות, וכבר לאחר מספר ימים הם נופלים טרף לקשקושים רבים והשחתות. בצדק אנו שואלים את עצמנו: מה אפשר לעשות? המורים מתודרכים בימי ההיערכות לשמור על הרכוש, אך אנו יודעים שכאשר תלמיד נתפס מקשקש או הורס רכוש, צוות בית הספר מבהיר לו שזה לא בסדר ובמקרה הטוב גם מצמידים אותו לאב הבית לעבודות תיקון חינוכיות. אולם האם זה מספיק?

התרגלנו שאין תג מחיר לעבודתנו: לא לזמן שאנו משקיעים, כמורים ולא לציוד שבאמצעותו אנו מלמדים. מול המצב ברחוב הישראלי, בו לדברים יש מחיר וערך נקוב, בבתי הספר הדברים נראים לחלק גדול מהתלמידים כפרוצים וחסרי ערך. נחוצה מחשבה חדשה על הענין.

רצינות ביחס לשמירה על רכוש ביה"ס משמעה קביעת תג מחיר ברור להשחתתו

הפתרון למצב הקיים יכול להתחיל מהֵסדר פשוט, שיגרום לתלמידים להבין שרכוש בית הספר אינו הפקר וכי קנייתו ושיפוצו עולים כסף. בחברה הישראלית, אנו מוצאים שלדבר זה יש משמעות רבה בקרב תלמידים. במכונת הפחיות הם מבינים בדיוק מה משמעות כל פחית. כשיש עלות, יש הבנה חד-משמעית. ובענין השמירה על רכוש ביה"ס אין ולא צריכה להיות דו-משמעות. ההסדר שאני מציע הוא לגבות מכל תלמיד ותלמידה 100 ש"ח בצ'ק ביטחון, ממש כמו זה שמפקידים כששוכרים דירה. צ'ק זה ישמר בהנהלת החשבונות בכספת ואלמלא השחית התלמיד רכוש, בסוף השנה הוא יקבל אותו חזרה. במקרה שהתלמיד השחית ציוד, יגרע הסכום הרצ"ב מצ'ק זה. תלמיד שמורה ראה אותו פוגע ברכוש בי"ס, יגרע מפקדונו הסכום הבא ע"י מנהלן ביה"ס, לטובת תיקון הרכוש:

כתיבה בעפרון על שולחן\כסא וכו' – 5 ₪. כתיבה בטוש על שולחן – 10 ₪. כתיבה בטיפקס על שולחן – 25 ₪. השחתת שולחן באמצעות מספריים – 70 ₪ (או לפי החלטת המנהלן). השחתה חמורה יותר – לפי העלות בה ינקבו מנהל\ת ביה"ס וצוות האחזקה.

אם הדברים נראים הגיוניים, כל שנותר הוא לשנות את חוזר מנכ"ל פרק 3 סעיף 8, הקובע שעל הוצאות אחזקה אין לחייב את ההורים. ואולי בעצם אין צורך לשנות את חוזר המנכ"ל, כיון שאין זה סביר להניח שהמדובר כאן הוא על גרימת נזק במתכוון לרכוש בי"ס, אלא על מקרה שבו מנהל ירצה לגבות כסף נוסף מכלל התלמידים, לצורך אחזקת ביה"ס.

זה לא מוגזם? ומה עם התהליך החינוכי?

בתור מי שקִרצף שולחנות עם תלמידיו עשרות פעמים, אני מודיע לכם שלא פחות בעייתי מכל הנ"ל הוא לגרום לתלמיד תמים לקרצף שולחן, כשכל חטאו הוא שבבית הספר שלו יש ילדים המשחיתים רכוש. ברגע שהנורמה הבסיסית לגבי שמירה על ציוד קורסת, יש להפעיל כלים נוספים, שאגב – הם חינוכיים לעילא ולעילא: כשהתלמידים הללו יגיעו למלון באנטליה ויפגעו ברכוש המצוי שם, הם גם לא יבינו מה כל כך בעייתי במה שהם עושים. ואז, אנחנו צריכים לשאול את עצמנו מה לימדנו אותם בבית הספר לגבי היחס לרכוש הכלל – ומה לא לימדנו. אין לי ספק שקיומו של נוהל כזה יצמצם מאד את השחתת הציוד. עדין יוכלו מי שירצו בכך, להשחית ציוד באין רואה, אך המצב העגום בו הדבר קורה תחת עיני המורה – עשוי בהחלט להשתפר.

* דברים אלו נכתבו לפני אירועי 'תג-המחיר' ביהודה ושומרון.