בשבוע שעבר ירה חייל למוות במחבל שרוע על הקרקע בחברון. אבקש להתייחס כאן לשני היבטים של הנושא: הפצת אלימות מצולמת ושאלת מוסריות הלוחם והצבא.
- לא תלין גופת אדם במרשתת שלא לצורך
תופעה שנכפתה עלינו בשנים האחרונות, ושאנו כבר מקבלים כמובנת מאליה היא מצוות ה"צפוּ!" בסרטוני האלימות המתועדת המפורסמים בתקשורת, שהיא חלק מפרויקט 'אח-גדוליזציה' דורסני החותר לחיסול צנעת-הפרט. הנורמה הפסולה הזו השתרשה במקומותינו באזור שנת 2011, מתוך המחשבה (הכוזבת) שפרסום תמונות וסרטונים מזעזעים של קורבנות הפיגועים יעזור לנו במערכה ההסברתית בעולם כנגד הטרור. אלא שפרסום אלימות מצולמת במדיומים מסחריים בראש חוצות (ולכל סמרטפון של ילד) לא ממש קשור לכך, או לזכות הציבור לדעת. הוא חלק ממגמה ברוטלית של בִּיהוּם בני האדם, התורמת בעיקר ל-traffic של אתרי החדשות ולהכנסותיהם מפרסומות.
הציבור הישראלי מופגז בתוכניות ריאליטי (המשודרות אצלנו כמעט פי חמש מבמדינות מתוקנות). חלקן (כמו 'השרדות') מיועדות לשטיפת מח שעניינה החדרת ה"ערך" הדרוויניסטי המקודש של תחרות בין בני-אדם; חלקן ('האח-הגדול') מיועדות לחיסול רעיון הפרטיות, הבושה והפעלתנות האנושית. כאשר ראש הממשלה שלנו מוטרד מביזוי של בני-אדם (למשל, מכבודו שלו), הוא פועל במרץ רב כנגד זאת. לכן דומה כי חוסר ההתערבות של רשויות המדינה ברגולציה והגבלה של תעשיית שידור המוות מלמדת על כך שמגמת הדה-הומניזציה היא פרויקט מתוּזמר. אלא שהוא משרת מטרות שאינן עולות בקנה אחד עם ערכי מדינת ישראל ומגילת העצמאות.
כמו שתערוכת 'אולם הגופות' (שכונתה משום מה 'עולמות הגוף') היא מגונה מנקודת מבט הומנית ודתית כאחד, כך גם ביזוי צלם אלהים שבאדם, הנגרם כתוצאה מאלימות מתועדת והלנת גופות במדיום הדיגיטלי שלא לצורך (יצר חטטנות של הציבור או תאוות ממון של מפרסמים, ראוי להדגיש, אינם צורך ראוי). אבל אחרי שהשוחט שחט, המצלמה תיעדה, המפרסם פרסם, הקופון נגזר והציבור טומטם, כיצד נוכל להלין על כך? אישית, הצלחתי עד כה להמנע מלקיים את 'מצוות העשה' המפוקפקת הזו של צפייה בסנאף, ואני קורא לרבני ישראל ששארית מערכי היהדות נותרה בלבם להורות כי איסור "קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי" (דברים כא 23) כולל גם איסור השחתה אלימה של גוף אדם והלנת גופות במדיום דיגיטלי שלא לצורך.
שטיפת מח פאולינית?
למעשה, אפשר אף לומר שההפגזה של הציבור במוות מתועד היא סוג של שטיפת מח נוצרית-פאולינית. באחד ממאמריו של ישראל קנוהל ('בפני המוות: תמותה וחיים דתיים במקרא, ספרות חז"ל ובאגרות פאולוס') הוא העלה את הטענה המרתקת הבאה: בעוד אצל חז"ל "מי שמתו מוטל לפניו" (משנה ברכות
פרופ' ישראל קנוהל
א, ג') פטוּר זמנית מן המצוות לצורך הטיפול במת, לאור המוות אליו נחשף האדם, הרי שאצל פאולוס הפך רעיון הנכחת המוות (או דמותו של ישו הצלוב) לבסיס הפטוֹר הנוצרי המתמיד מן המצוות; בבחינת 'שיוויתי את ישו הצלוב לנגדי תמיד'.
מה קורה לזהותו הדתית של יהודי שחוֹוה הפגזת-מוות מתועד שכזו? וליהודי שאינו שומר מצוות, החסר את העוגן הנורמטיבי המוצק יותר של הפרקטיקה הדתית? זהו ניסוי מזעזע ומרתק כאחד בפסיכולוגיה וזהויות אנושיות ודתיות. מכל מקום, עולה החשש שאנו עדים לשטיפת-מח חסרת תקדים בהיקפה (ואולי גם ביעילותה), המופעלת על הציבור היהודי-הישראלי. משווקי המוות-המצולם לא טורחים לגלות לציבור מה הבסיס התיאולוגי-נורמטיבי לשימוש שלהם באמצעי הדיגיטלי החילוני-לכאורה, ויש אף להניח שהם עצמם לא מבינים עד הסוף את ערכיו של מי הם משרתים.
2. מה בין מוסריות לעמידה לביקורת?
האם מספיקה מחשבה שיש למחבל ערבי חגורת נפץ בכדי להצדיק את הירי בו, גם כשהוא שרוע על הארץ ללא ניע? אם כן, לשיטתם של התומכים ללא סייג בירי שעשה החייל, האם יש בכלל איזה ערבי שאסור לירות בו לאור חשד כזה? דומה כי על כך כבר אמרו חכמינו ש"אם כן אין לדבר סוף" (עם זאת, עשוי להיות בקרוב טיעון להגנת החייל היורה: נראה כי עם התקדמות הטכנולוגיה, ההצדקה הקלאסית לחשש שהמחבל עלול להפעיל מטען-חבלה באמצעות ידיו הולכת להיעלם: כמו שכרותי-ידים יכולים להפעיל ידים ביוניות, מחבלים יוכלו – ואולי יכולים כבר היום – להפעיל מטענים בכח המחשבה. מה זה יעשה לאתיקה הצבאית הוא נושא סבוך).
אולם מעבר לשאלות הספציפיות, כדאי לחשוב על השאלה המוסרית הכללית: האם הטענה שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, גוררת את הטענה שאין כל רבב בפעילותו? מי שחושב כך, ולאור זאת מצדיק אוטומטית כל פעולה צבאית של כוחותינו, שוגה ב'כשל הנטורליסטי' המזהה בין המצוי לראוי, אך גם הולך שולל בעקבות הספרות ההגיוגרפית (או 'ספרות השבחים' שעניינה הוא 'הערצת הקדושים'), שנפוצה יותר בברית-החדשה ובקוראן מאשר בתנ"ך. התנ"ך, כזכור, מציג לנו גיבורים אנושיים, ומה שהופך את התנ"ך לכה חשוב (מלבד היותו מסמך דתי מכונן), הוא העובדה שגיבוריו אינם חפים מביקורת. יש לנו לקחים מוסריים ללמוד מהם דוקא בגלל שהם אנושיים, וכיון שהקב"ה ונביאיו מבקרים אותם ואינם נושאים להם פנים.
נראה אפוא כי הדבר ההופך בני אדם למוסריים אינו רק התנהגותם בפועל, אלא האם הם מוכנים לקבל את הטענה שמעשיהם נתונים בכלל למבחן מוסר כלשהו. בענין זה יש דמיון מדאיג בין האמירה התמוהה של ר' יונתן בתלמוד, לפיה "כל האומר דוד חטא אינו אלא טועה" (בבלי שבת, נו ע"א), לבין מי שטוענים כעת כי כל ביקורת על פעילות כוחות הביטחון היא בגדר חילול הקודש. עם זאת, דומה כי הפוליטיזציה המיותרת של הנושא הזה והוצאת הדיון הפנים-ישראלי החוצה לזירה הגלובלית, אינן מסייעות לדיון המוסרי הענייני שצריך להתקיים.
איש הצבא נידון לחירות, כלומר לאחריות
אני מקוה שיהיה לנו את הצבא המוסרי בעולם, במובן הזה שהעם השותף בו והעומד מאחוריו לא יתפתה לטעון שהנשק הופך את האוחז בו למוגן מטעויות. לאחר חיסולו של אוריה החתי, כלומר שליחתו "אֶל מוּל פְּנֵי הַמִּלְחָמָה הַחֲזָקָה" (שמ"ב יא 15), הנחה דוד את השליח החוזר לשדה הקרב לומר ליואב "כִּי כָזֹה וְכָזֶה תֹּאכַל הֶחָרֶב" (שם, פס' 25). בעידן שלנו, בו יש מי שמפתחים 'נשקים אוטונומיים' וטוענים כי ראוי לתת למערכות-נשק 'חיים משל עצמן' וסמכות להחליט לגבי הרג של בני-אדם (או בלשונו הציורית של המקרא: את מי 'לאכול'), ראוי לנו להשאר אנושיים. בל נהפוך את החרב לישות אוטונומית, ובל נצייר את האוחזים בה כמעין-מכונה שמצפונה נקי בהגדרה. כמו ש'איש ההלכה נדון לחירות', כפי שכתב בזמנו חותני
ויסלבה שימבורסקה
פנחס שיפמן (בפרפרזה על "האדם נדון לחירות" של ז'אן פול סארטר), גם איש הצבא נידון לחירות – כלומר ללקיחת אחריות על מעשיו. מסר זה הולם את שירה של המשוררת ויסלבה שימבורסקה:
"לאיה אין במה להאשים את עצמה.
פקפוקים זרים לדידו של הפנתר השחֹר.
דג הפירנהה איננו מטיל ספק בצדקת מעשיו.
האפעה משבח את עצמו בלא הסתיגויות.
לא קיָם תן בעל בִּקֹּרת-עצמית.
הארבה, התנין, השערונית, וזבוב-הסוסים
חיים את חייהם ושמחים בהם.
לבו של לויתן האורקה שוקל מאה קילו
אך מבחינה אחרת הוא קל.
אין דבר חַיתי יותר
ממצפון נקי
על הכוכב השלישי במערכת השמש.
("בשבח הגינוי העצמי", סוף והתחלה, מפולנית: רפי וייכרט, גוונים, תל-אביב תשנ"ו, עמ' 58, ההדגשה אינה במקור)
עם זאת, אפשר להעיר על דבריה של שימבורסקה, כי גם אין דבר חרדתי ואובססיבי יותר מאדם שמצפונו אף פעם אינו נקי. נקוה אפוא שנצליח למצוא את דרך האמצע הראויה, ומנתן אלתרמן אפשר ללמוד משהו על כך:
לשון אחרת 
הטענה שלך לגבי האימפאקט הנוצרי של קמפיין הסנאף בתקשורת היא מרתקת ומעוררת מחשבה רבה. תודה.
אם החייל בחברון חשב שעל המחבל יש חגורת נפץ, וכנראה שהוא והחיילים האחרים חשבו כך, מה אתה מצפה שהוא יעשה? די להתחסדות.
תודה מוישה. שירי, שימי לב שכמעט לא התעסקתי עם השאלה הנקודתית של החייל עצמו. יש להניח גם שהוא עובר כעת ימים לא קלים, ובסופו של דבר הוא הש"ג לעזאזל של כל מיני פוליטיקאים שהתבטאו בעת האחרונה באופן מוגזם לגבי 'מצוות' הנטרול (סייעה לכך גם התקשורת שצופפה לטווח הסמנטי של ה'נטרול' את כל האקטים שבין מכה חזקה להריגה). לעצם הענין, במצב שבו מחבל נורה והוא שוכב על הקרקע, אם יש חשש שהוא נושא מטען חבלה צריך לבדוק אותו (מה שהבנתי שנעשה ע"י הקצין שהיה שם). החל מרגע זה, אם היו שם חיילים שצעקו שיש עליו מטען ונשארו לעמוד ליד המחבל דקות ארוכות, זה לא כ"כ משכנע.
אפשר לחשוב שהמוות בישראל החל ב2011. כמו שאמר עמוס עוז, המוות לעתים נראה פה כמו דרך חיים. ולמען האמת אנחנו כנראה לא שונים בזה מיתר אומות העולם.
למגיב האחרון, למיטב זכרוני אתה מתייחס לספר של דוד גרוסמן. בכל אופן, יש הבדל בין עצם קיומו של הרג ומוות (הקיימים, כדבריך, גם לפני השנים האחרונות), ובין הנכחתו המתמדת במדיה. בכ"א, מדבריך עולה שאלה מעניינת – האם עליית שידורי האלימות הקשה וההמתה המתועדת היא מגמה כלל עולמית? לאור הסרטונים של דאע"ש וכו', נדמה לי שהתשובה תהיה חיובית.
Brilliant. Thanks