על אֵלֵם ואלימות
יש קשר בין אֵלֵם, היעדר תקשורת, לבין אלימות. לא כל מי שאינו מרבה לדבר הוא אלים, אך מבין האלימים, רבים הם אלו שלא ניסו לפתור את הסכסוך בשיחה. הדוגמא המפורסמת ביותר: אצל קין והבל אנו רואים שלאחר האֵלֵם – החלה האלימות: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, 8). מה אמר קין להבל בהיותם בשדה? איננו יודעים, אך יתכן ששיחה היתה מונעת את האלימות. ומה אצלנו?
קרל פופר, אחד הפילוסופים החשובים במאה העשרים, כתב בשנת 1963 בספרו 'השערות והפרכות' שאחד ההבדלים בין אמונה תפלה לטענה מדעית הוא שאמונה תפלה אינה ניתנת להפרכה. נראה שדבריו נכונים היום לא פחות מבעבר, נוכח דברים שאנו שומעים מפי מנהיגינו.
ההצגה 'אוכלים' (מבוססת על הסיפור המקראי על כרם נבות), תסריט: יעקב שבתאי (1981-1934)
הצגה זו, שנכתבה בשנת 1977 והועלתה לראשונה בשנת 1979, מגוללת את סיפור כרם נבות (מלכים א, פרק כ"א), בקריצות מטרידות אל ימינו אנו. הנקודה שבה בחר שבתאי כמוקד לסיפור היא ענין האוכל: לאורך כל ההצגה אוכלים השחקנים כמעט ללא הפסקה מהמעדנים המוגשים להם; האוכל הוא גם המניע לעלילת הרג נבות (אחאב רוצה גן ירק ליד ארמונו ביזרעאל) וגם המכשיר שבאמצעותו מסומאים עיני כל הגורמים אשר צריכים היו לעמוד בנפשם כנגד המזימה, שכן רצונם להשאר 'קרובים לצלחת' מביא אותם להתכופף בפני התרגיל של איזבל ואחאב.
בזבוז כספי ציבור
במסגרת רפורמת 'עוז לתמורה' מתכנן משרד החינוך לבנות שטחים נוספים בחדרי מורים חדשים ברחבי הארץ ולהסב מרחבים קיימים לפינות עבודה. פעולה זו נשענת על שתי הנחות עבודה ישראליות מאוד:
מ'תורת המדינה' ל'תורת המלך': האם ישראל בדרך למונרכיה?
בעת האחרונה ניתן לחוש במדינת ישראל אי-נחת רבה מההתנהלות הדמוקרטית, או הלא-דמוקרטית מספיק. זאת, כתוצאה מחקיקתם של חוקים מסוימים והצרת חופש הביטוי. אי-נחת זו יכולה להוביל לכיוון בדק-בית שיוביל לביסוס הדמוקרטיה הישראלית, או למצער לשינוי כללי המשחק הדמוקרטיים והמרתם באחרים. בספר 'תורת המלך' (אשר פורסם לפני כשנתיים) ניכרת מגמה מלוכנית ברורה, שעל סכנותיה אנסה לעמוד.
הדברים נכתבו אי שם בשנת 2010-2011, בין מאבק עו"סים לרופאים. האמת צריכה להיאמר, ואנשי האוצר עושים מלאכתם נאמנה בהידוק החגורה ובשמירה על הקופה הלאומית. אבל יש גם מה לשפר, ועל כך בפעם אחרת.
