השנה אני מלמד שני קורסים במכון פאידאה (Paideia) בסטוקהולם. המכון אינו אקדמי במובן הרגיל של המילה, אך הקורס הנלמדים מוכרים לתלמידים להשלמת MA באוניברסיטת היידלברג. התלמידים, צעירים מרשימים מאד ומלומדים, באים מרקעים משפחתיים יהודיים מגוונים (לאו דוקא במובן ההלכתי המסורתי), ומטרת המכון היא להעמיק את יכולתם לפעול ולהנהיג בקהילותיהם מתוך רוח של זהות יהודית פלורליסטית. בנובמבר לימדתי קורס מבואי מרוכז בן שבועים על הגות יהודית בימה"ב, וכעת אני מלמד קורס מבואי על הגות יהודית בעת החדשה. התלמידים, כעשרים וחמישה במספר, מגיעים ממגוון ארצות אירופה, מארמניה ועד ספרד, מרוסיה ועד אנגליה, וזו חוויה מרתקת בעבורי.
החברה הישראלית
"המקום שבו אנו צודקים": שיר ליום הזכרון לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל
השבוע בימים שלישי (4 בנובמבר) ורביעי (י"ב חשון) יחול יום הזכרון התשעה-עשר לרצח רה"מ יצחק רבין ז"ל. נראה כי שירו של יהודה עמיחי, 'המקום שבו אנו צודקים', מיטיב לתאר את הלך הרוח הפונדמנטליסטי שבעטיו נרצח רה"מ בידי הרוצח הנתעב. מוזמנים להאזין ללחן שלי משנת 2008 לשירו של עמיחי:
כמה הערות על 'צוק איתן'
ראשית, תנחומים מעומק הלב למשפחות חללי צה"ל במבצע הצבאי עד כה, ואיחולי החלמה מהירה לפצועים. מי יתן ויהיו אלה הנפגעים האחרונים במבצע זה. לגבי מותם של תושבים עזתים 'בלתי מעורבים' במערכה הזו, יש להביע צער גם כלפי משפחותיהם של הנתונים בין סדן טרור החמאס לפטיש התקיפות הצה"ליות. איני יודע כמה זה יעזור להם (או כלל יגיע לאזניהם), אך בתוך גלי ההתלהמות היהודית-ישראלית העממית בת זמננו חשוב בעיני להשמיע זאת.
הניחו להולכים: לקידום הנגישוּת במדרכות ירושלים
עיר נפלאה, ירושלים. אבל כשזה נוגע ליכולת ללכת ברחובותיה, התמונה לעתים קרובות מורכבת יותר.
רקע
מי שניחן ביכולת הליכה עצמאית וראִייה, יכול להתגבר על מכשולים הניצבים פעמים רבות במדרכה (כמו מכונית שלא משאירה מקום למעבר או אוביקט החוסם את המדרכה באופן קבוע), על ידי חירוף נפשו וירידה לכביש. אך נכים בכסאות גלגלים, זקנים הנעזרים בהליכוֹן או עיוורים, למשל, נמצאים בבעיה גדולה ולמעשה בסכנת חיים מתמדת, כשהם מבקשים לנוע ברחוב. הנה תמונה מבוקרו של שושן פורים תשע"ד, שהיא למרבה הצער חזון נפרץ מאד במדרכות ירושלים. מי שחנה כך והשאיר 50-40 ס"מ למעבר הולכי הרגל אולי לא התכוון לרע, אך קרוב לודאי מדחיק את העובדה שהוא אחראי לסיכון חייו של הנכים, העיוורים והולכי הרגל שיאלצו לרדת בגללו לכביש.
'כנפי רוח' – דיסק משירי הרב מנחם פרומן ז"ל
לפני כתשעה חודשים נפטר הרב מנחם פרומן ז"ל.
לא זכיתי להכירו אישית, רק 'מכלי שני', כלומר דרך אנשים שהכירוהו, וכן מדבריו בעל-פה וקצת משיריו.
מכל מקום, אי אפשר היה לפספס את הרוח המיוחדת שצלחה על האיש הזה,
שהצליח ליצור חיבורים בין שמים וארץ, בין אדם לאדם (וחוה), בין מאמיני דתות שונות,
בין מאמינים ובין מי שמאמינים שאינם מאמינים.
מאֵלם ואלימות לשיחה: תרומת בתי המדרש המתחדשים בישראל
על אֵלֶם ואלימות [1]
יש קשר אפשרי בין אֵלֶם, שתיקה של היעדר תקשורת, לבין אלימות. לא כל מי שאינו מרבה לדבר הוא אלים, אך מבין האלימים, נדמה כי רבים הם אלה שלא ניסו לפתור את הסכסוך בדרך השיחה. הדוגמה המפורסמת ביותר מצויה אצל קין והבל, אצלם אנו רואים שלאחר האלם – החלה האלימות: "וַיֹּאמֶר קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיְהִי בִּהְיוֹתָם בַּשָּׂדֶה וַיָּקָם קַיִן אֶל הֶבֶל אָחִיו וַיַּהַרְגֵהוּ" (בראשית ד, 8).
מה אמר קין להבל?[2] חז"ל ופרשני המקרא לדורותיהם העלו כמה וכמה אפשרויות בנוגע לתוכן שיחתם. נראה שקין רצה לדבר עם אחיו, אך מסיבה כלשהי לא התממש רצון זה ומ'רוצה אח' נהיה קין לרוצח. כפי שכתב על כך הוגה הדעות היהודי-צרפתי אנדרה נהר (Neher): "דומה הדבר כאילו חיסול הדיאלוג היה סיבת הרצח. כיון שאחים אלו, כמו הוריהם, לא היו מסוגלים לפתח שיחה, הם המציאו משהו אחר, תחליף למילה החסרה: מוות".[3] האם יתכן ששיחה הייתה יכולה למנוע את האלימות הזו?
'שלח לי שקט טוב מוגן' (יונה וולך): די למפגעי הרעש בחיק הטבע
"וַיִּשְׁפֹּט אֶת יִשְׂרָאֵל… וַתִּשְׁקֹט הָאָרֶץ" (שופטים ג 11-10)
"שלח לי שקט ירחי…" (יונה וולך, 'שקט')
מי מכם לא מכיר את המצב הבא: יצאתם עם חברים או עם המשפחה לטבע, לפארק או שטח פתוח וכל רצונכם היה רצון להעביר לילה נינוח בטבע, שבת נעימה ליד מעין. אי שם בשעת ערב (אם לא כבר שהתמקמתם) מגיעה חבורת דציבלופילים (חובבי רעש) צעירה, מצוידת ברמקולים מחוברים לרכב או לגנרטור, משמיעה מוסיקה בקולי קולות ואינה מפסיקה עד אמצע הלילה, ואין לאל ידכם (או למשטרת ישראל) להושיע?
לשון אחרת 