מבצר הבופור, מבט מצפון לדרום. ברקע, משמאל: רכס רמים בגליל המזרחי. בחלקו הימני של המבצר ניתן לראות את המוצב הצה"לי (צילומים אם לא צוין אחרת: נדב)
בימים אלה ימלאו חמש-עשרה שנים לנסיגה הסופית של צה"ל מלבנון: בליל ה-23 למאי פונו מוצבי העומק, ובבוקר ה-24 במאי שנת 2000 הושלמה היציאה מרצועת הביטחון.
רבים תיארו זאת ככניעה או בריחה; נכון שההחלטה נפלה לאור דם רב של חיילי צה"ל שנשפך שם בשנות ישיבתנו ברצועת הביטחון, אך אפשר גם לומר שהיכולת לשנות פרדיגמה בטחונית היא ההיפך מאשר כניעה. לא פחות חשוב מכך, המבצע המורכב הזה לא עלה בחייו של חייל אחד אפילו. בשורות הבאות אבקש לספר מעט על חלקם של לוחמי השריון בפינוי הבופור, בסיפור שטרם סופר, וליתר דיוק – סופר לא נכון.
נתחיל כמעט מהסוף, כלומר מרגע פיצוץ מוצב הבופור, שנמצא ברכס 'עלי-טאהר' בלבנון, שבחלקו הצפוני יותר היה מוצב מפורסם נוסף, מוצב 'דלעת'. בספר אם יש גן עדן של רון לֵשֵם, שהפך אחרי כן בידי הבמאי יוסף סידר לסרט 'בופור' (בשנת 2007), שׂם לֵשם בפיו של מפקד צוות הלוחמים של חה"ן נח"ל את תיאור הרגעים הדרמטיים:
לשון אחרת 