דו"ח המוסד לביטוח לאומי לשנת 2014 שהתפרסם בימים האחרונים קובע כי חלה עליה בשיעור העוני בישראל. בין השאר פורסם כי כמעט כל ילד שלישי נמצא מתחת לקו העוני (משפחה בת חמש נפשות תיחשב לעניה אם ההכנסה המשותפת שלה נמוכה מ-9,230 ש"ח). חיי מחסור, מזון ירוד, סיכון גבוה יותר לתחלואה, חוסר יציבות, היעדר נגישות לחוגים ועוד – הם נחלת 776,000 ילדים בישראל.
האם אמור להיות קשר בין שיעור קצבאות ילדים לבין יוקר המחיה?
אנו בעיצומם של ימי אימה ושפיכות דמים נוראים, שיש לקוות שיבואו על סיומם במהרה. אני מקוה שהדברים שלהלן, העוסקים ב'מגה-בעיה' של העידן הנוכחי, יוכלו לסיע בכך ולו במשהו. הרשימה פורסמה בשינויים וקיצורים קלים במקור ראשון, מוסף שבת בראשית (כ"ז תשרי התשע"ו, 10.10.2015, עמ' 16—17), תחת השם 'בדרך לחיסול האדם'.
"בעבורי משמעותה של הדת היא סוג של מגבלות על האדם. הבעיה עם ההומניזם, כפי שפותח בידי פוירבאך, היא שהוא התיימר להאלהה של האדם, ואיני רואה דבר במאה הזו הגורם לי לרצות להאליה את האדם. […] אני סבור שהאדם הוא האל הגרוע ביותר שישנו." (פרופ' הילרי פַּטנם)
שפר מזלנו לחיות בעידן שבו הטכנולוגיה קידמה את רמת החיים האנושית באופן דרמטי. אלא שתהליכי הִנדוס האדם ו'שדרוגו' עלולים לפרק בקרוב את המין האנושי ל'על-מינים' ביולוגיים, סייבוֹרגים ובּיוֹניים (הכלאות בין אדם ומכונה). בדברים שלהלן אבקש לומר מדוע הדבר עומד בסתירה לערכי האדם בכלל והיהדות בפרט.
השבוע נכנסה בִתנו לכיתה ב' בבי"ס ממ"ד בירושלים. במסגרת זאת היא קיבלה יומן שנתי, ובסופו 'תעודת הערכה' שאחד ממרכיביה הוא 'אהבת הארץ והמקדש'. לתומי חשבתי שתורת ישראל מצוה אותנו לאהוב רק שתי ישויות: בני אדם ('ואהבת לרעך כמוך', יש המפרשים זאת באופן צר יותר, כמוסב על עם-ישראל) והקב"ה. משום מה החליט מאן דהוא לסלף את כוונת התורה. אולי יש יותר מדי אהבה בעולם, וצריך 'לפזר' אותה על דברים נוספים מלבד אנשים והאל. לי זה נראה לא רק מופרך, אלא גם מסוכן, בעידן בו מנשבות רוחות בתר-אנושיות רעות. הנה נוסח הפניה ששלחתי לפיקוח הארצי על החמ"ד (חינוך ממלכתי דתי).
תהליכי הדה-הומניזציה בישראל אינם מסתכמים בהשוואת ערביי ישראל ולהט"בים לבהמות, בהתרם דמם וברציחתם. בשורות הבאות אתיחס לתהליך גלובלי האמור להטריד כל אחד מאיתנו, הנוגע לשאלה פשוטה: האם גם נכדינו יזכו להיות בני אדם? כל מי שקרא את הספר החדש של יובל נח הררי 'ההיסטוריה של המחר' עשוי להיות מוטרד מכך. פרופ' הררי טוען גם כי "ההסטוריה החלה כשבני אדם המציאו אלים, ותגמר כשבני אדם יהפכו לאלים". בשונה מכך, אני מקוה שהתהליך של חיסול האנושות והאנושיות אינו גזירת גורל: לא "ההסטוריה תגמר כְּשְ", אלא האנושות "עלולה להגמר אם". בשורות הבאות אתייחס להבט מסוים של הנושא, בהקשר של עובדי קבלן ושל ההחלפה של עובדים ברובוטים, המשחרת לפתחנו.
מה אפשר ללמוד על מערכת החינוך מתוך מבט עליה 'בגובה העיניים'?
שר החינוך הנכנס, ח"כ נפתלי בנט, שלום וברכה.
הרשה לי לעסוק כאן לא בתהליכים ניהוליים גדולים, אלא ב'משתמשי הקצה' של מערכת החינוך. כאיש היי טק ותיק אתה ודאי מודע לצורך לתכנן בדקדקנות את הישׂימוּת של מערכות לטובת משתמשיהן. בבתי הספר בישראל מלמדים ומחנכים, לומדים, מתחנכים ועובדים כמעט רבע מתושביה, אבל נראה כי אין מרבים לבדוק את 'חוויית המשתמש' שלהם ולתת דין וחשבון עליה.
בכוחך לשנות זאת. בוא אל השטח ו'היכנס למבוך מהסוף', בנעליהם של 'שחקני מפתח' בבית הספר: תלמידים, מורים ומחנכים, יועצות, מנהלים וגם שומרים ועובדי ניקיון. ודאי תסכים שבמערכת זו ריבוי המשימות, המוטלות על אנשים רבים, הוא מוגזם ביחס לזמן ולמקום העומדים לרשותם. יש הרבה מה לשפר, וביכולתך לאפשר ולהנהיג זאת. הנה כמה נקודות השוות התייחסות (יש כמובן נושאים חשובים אחרים).
בני האדם מחדשים בעבודתם-הם מציאות, הגורמת במידה הולכת וגוברת לשעבודם.
(תיאודור אדורנו ומקס הורקהיימר, אסכולת פרנקפורט: מבחר, תרגם דוד ארן, בני ברק 1993, עמ' 75)
בספרו הקודם, קיצור תולדות האנושות, תיאר פרופ' יובל נח הררי את האבולוציה של ההסטוריה האנושית – המהפכה הלשונית, החקלאית, המדעית והתעשייתית – והביע חשש כבד לגבי עתיד האנושות: "האם יש דבר מסוכן יותר מאשר אלים חסרי סיפוק וחסרי אחריות שאינם יודעים באמת מה הם רוצים?" (עמ' 416).
הנה משפט יפה של פולי ון ליר (Polly Van Leer), שראיתי הבוקר במכון ון-ליר בירושלים, ליד הספריה:
המודעות לאמת המשולשת – הקשר הבל יינתק בין כל בני האדם, תלותם ההדדית שאין מנוס ממנה ושוויון הערך של תרומותיהם המגוונות – היא יסוד מוצק ואולי היסוד המהימן היחידי שעליו יכולה להיכון אחוות אנוש אמיתית עלי אדמות."
כל מיני תהליכים בעולמנו מאתגרים את (שלא לומר מעיבים על) חיוניותם של שלושת הרכיבים אותם מציינת פולי ון ליר (1893-1974) בכינונה ובתחזוקה של האחווה האנושית, ועל כך שוה להרחיב בהזדמנות אחרת. בכל מקרה, אהבתי את האופן בו היא כורכת אותם יחד.
לשון אחרת 