שאלה זו מטרידה את קוראי עקדת-יצחק לאורך כל הדורות, ונתנו לה שתי תשובות עיקריות: ציות לצו האל, או מוסר. התשובה הנפוצה יותר, יש לציין, היא הלקח של הציות העיוור. האמנם? אבקש להאיר סוגיה זו בהקשר דברי הנביא ירמיה, שהטיח בבני ישראל:
כֹּה אָמַר ה' צְבָאוֹת אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל, עֹלוֹתֵיכֶם סְפוּ עַל זִבְחֵיכֶם וְאִכְלוּ בָשָׂר. כִּי לֹא דִבַּרְתִּי אֶת אֲבוֹתֵיכֶם וְלֹא צִוִּיתִים בְּיוֹם הוציא (הוֹצִיאִי) אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם עַל דִּבְרֵי עוֹלָה וָזָבַח (ירמיה ז, כא-כב)
במקום אחר טוען הנביא ירמיה כי בני ישראל הקימו
אֶת בָּמוֹת הַבַּעַל לִשְׂרֹף אֶת בְּנֵיהֶם בָּאֵשׁ עֹלוֹת לַבָּעַל, אֲשֶׁר לֹא צִוִּיתִי וְלֹא דִבַּרְתִּי וְלֹא עָלְתָה עַל-לִבִּי. (ירמיה ט, ה')
מה פשר ההתנערות הזו של האל מפולחן הקרבת הבנים שרווח בעם ישראל בתקופת המקרא, ומציוויי הקורבנות בכלל? מה זה אומר על משמעותה של עקדת-יצחק? ומה ניתן ללמוד מכך על היחס בין דת ומוסר?
צורות מחשבה ישנות ביהדות', שראה אור כעת בכתב העת דעת (
Hannah E. Hashkes, Rabbinic Discourse as a System of Knowledge, Leiden: Brill 2015
